הניצוץ. פרק ראשון: פרידה

"זה מתאמץ מידי?" שאלתי את רוני בעודי מיישרת מעט את השמלה.
"לא, זה מושלם. מלא חן ומצד שני, לא מתיימר להיות. אני בטוחה במאת האחוזים שהוא יזמין אותך לנשף, עוד היום."
"אני באמת לא מבינה מה עובר עליו, אנחנו יוצאים שנה וקצת והכריזו על הנשף לפני חודש, נשאר רק שבוע והוא עדיין לא הזמין אותי. את חושבת שהוא קבע עם מישהי מבעוד מועד והוא פשוט מובך להגיד לי?"
רוני הנידה ראשה לשלילה בעודה מסניפה את פרק כף ידה, עליו התיזה מעט מהבושם שלי, "מה פתאום! יניב שלך, אך ורק שלך… והבושם הזה, מעולה!"
"תודה, רוני." חייכתי ושאפתי נשימה עמוקה, "תלווי אותי החוצה? הוא אמור להגיע כל דקה."
"ממ… טוב." אספה את התיק הפרחוני שלה וקמה מהמיטה.
לפחות עשר דקות שלמות חיכינו עד שיניב יטרח לבוא, אך לבסוף הוא הגיע. נאה במיוחד, אם יורשה לי לציין.
"הו, סיוון!" חיוך חם לבש את שפתיו, "ורוני…" הוסיף, מעט מבולבל ומיהר לחבק את שתינו.
"איחרת." גערתי אבל לא הצלחתי שלא לחייך כשעשה לי פניי כלב, "נו, טוב… נבליג. יאללה, שנלך?"
"אממ… כן." קבע יניב ונפרדנו לשלום מרוני.
"אז לאן הולכים? אני מקווה שזו לא הליכה רחוקה כי אני נועלת נעליים דיי גבוהות." גיחכתי,
"זו לא הליכה כל כך רחוקה," זרק ידו באוויר, "אנחנו הולכים לים."
"לים?" פערתי פי, "אני עם שמלה ועקבים, עכשיו חורף. ים?" נקבתי בו מבט, מחכה שיצחק ויתוודה שאנחנו הולכים למסעדה על חוף הים.
"אף אחד לא מכריח אותך להיכנס למים, נשב על חוף הים. זה בסדר?" גלגל עיניו,
"הו, אתה מתכוון למסעדה? בית קפה?"
"לא." נקב בקול רם וארסי, "אני מתכוון על החוף!"
נרתעתי ממנו, הוא הרים קולו וזה לא אופייני ליניב המסוגר שאני מכירה, "יניב?" כיווצתי גבותיי, "הכל בסדר?"
"כן." מלמל, ניסיתי לחבק אותו. תלותי מידי?
הוא לקח צעד הצידה. אז זה כן תלותי מידי?
שאר הדרך עברה בשתיקה עד שהגענו לחוף הים ויניב פלט מפיו מן הכרזה שכזו, "הגענו."
"פשוט תמצא מקום לשבת." כל האנרגיות שהיו אגורות בי, נמוגו.
יניב הצביע על מקום דיי קרוב למי הים, עקבתי אחריו עד לשם והתיישבנו.
חלצנו נעליים ונשענו לאחור בעוד קצף הגלים מלטף את רגלינו.
יניב פשט את הסוודר שלו מעליו ונשאר עם חולצה ארוכה דקיקה, "קחי," הוא הניח את הסוודר מתחת לראשי וטפח עליו.
"תודה." לחשתי עם חצי חיוך ויניב הסתובב על כתפו והביט בי.
"תשמעי, סיוון, רציתי להגיד לך משהו…"
להזמין אותי לנשף? עיניי נצצו,
"וואו, רגע! לפני שתתחיל…" עצרתי אותו, "רציתי להגיד לך שגם אם קבעת כבר מישהי לפני שהתחלנו לצאת, זה בסדר, אני לגמרי אבין."
יניב לטש בי זוג עיניים מבולבלות, "מה?" פלט,
"הנשף, יניב. אני מתכוונת לנשף."
"אה, הנשף…" מלמל כאילו בכלל לא חשב עליו, או זכר אותו.
הוא ליטף את לחיי עם אגודלו החמים, "סיוון…" לחש, "אני באמת אוהב אותך, עברת איתי כל כך הרבה. את יודעת שגרמת לי לעשות הרבה דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה, להיות מישהו אחר- טוב יותר. אין לי איך להודות לך על כך." עצר לרגע ושאף אוויר.
הנה זה מגיע… החלק המשובח של הערב, הוא יודה לי עם הזמנה רומנטית לנשף!
"כשהכרנו, חשבתי 'מי יכל לייצר כזה מלאך ולמה אין לה כנפיים והילה? כי היא ראויה לכך, באופי וביופי' וכשהמשכתי להכיר אותך, גיליתי שאת אף יותר מ-מלאך. את כשרונית, חברותית, יפיפייה, אין לי מילים שיגדירו אותך, כי את ממש מדהימה.
יצא לי לחשוב על זה הרבה, סיוון, זו לא החלטה שקיבלתי בשתי דקות… אפילו כשיצאתי מהבית כמעט התחרטתי, אבל אני חושב שאני שלם עם ההחלטה שלי, אני חושב שזה יטיב עם שנינו."
יופי, איפה החלק שהוא מספר שלפניי שיצאנו הוא קבע עם מישהי לנשף ועכשיו הוא החליט לזרוק את זה לעזאזל שבוע לפני, עבורי?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד." הגה בשקט.
עליתי באש מבתוך, העולם שלי הזדעזע, היה נדמה לי כאילו האדמה פערה פיה ואט אט דמעות זלגו מעיניי וצרמו על עורי הרגיש, "אתה… אתה מה?" הייתי בטוחה שהוא יציע לי ללכת עמו לנשף ובמקום זה, הוא זרק אותי כמו טישו חד פעמי.
אנחנו נועדנו זה לזו, אמורים להיות יחד, הגורל בחר בנו.
הוא לא יכול לזרוק את זה לפח.
איפה הסוף השמח שלי?
לא, הוא לא יכול.
יניב ניסה להתגבר על המחנק בגרון, "סיוון, זה קשה לי מאוד… תאמיני לי. אבל אני צריך להתמקד בדברים אחרים בחיי.
יש לי לימודים קשים מנשוא ובמקום אחר ובזמן אחר, הייתי בוחר בך על פניהם, אפילו אלף פעמיים אבל הניצוץ, סיוון, הוא נעלם.
יצא לי לחשוב רבות על התקופה הראשונה שלנו, אני זוכר שעיניי היו נוצצות מכל חיוך מבריק שלך, שליבי היה הולם מכל חיבוק תמים, הייתי נשרף מבפנים מכל נשיקה והייתי מחייך ללא הבחנה בכל פעם שעיניי פגשו בך, ראיתי ניצוצות עפים לכל עבר והם נעלמו, סיוון. החיוך, דפיקות הלב, ההסמקה, הניצוץ, כבר לא נוהגים לבקר יותר. אני לא רוצה לסיים את זה עוד שלוש שנים, כשיהיו לי זיכרונות מרים על איך שלא הזזת לי, אני רוצה לזכור שהייתי חולה אהבה ממך. מכאן זה רק ילך ויתדרדר.
אני חושב שאת מדהימה, בלי ספק, ומגיע לך מישהו שלא משנה כמה זמן הוא יבלה איתך, הניצוץ הזה לא יסור מעיניו, שהוא ידמיין אותך לנצח נצחים כמו המלאך הזה, כמוני בהתחלה. את צריכה יותר ממני, סיוון. זה קשה אבל זה נכון, זו האמת.
וההקרבה הזו, סיוון, לזה קוראים אהבה.
אני אוהב אותך, באמת ובתמים, את מדהימה.
מגיע לך טוב יותר ממני, אני עושה זאת כי אני אוהב אותך ותאמיני לי שאת תודי לי.
מי ייתן ותמצאי טוב יותר, שהניצוץ לא ייפרד מעיינכם."
בולשיט. זה הדבר היחיד שעולה בראשי.
הוא מאכיל אותי בבולשיט, שיגיד את האמת- שהוא מתחיל לשנוא אותי, מתאהב בבנות אחרות, שיגיד את זה. חד וחלק, נוקב.
קמתי מתנוחת השכיבה, ניגבתי את דמעותיי שלא הפסיקו לזלוג ללא הרף וחייכתי, "זה בסדר, יניב. הבנתי."
"לא." הוא אחז בחוזקה בפרק כף רגלי, "את לא הבנת."
"יניב!" צווחתי, "עזוב אותי ברגע זה, אני רוצה לחזור לבית שלי." תישארי חזקה, שיננתי לעצמי, דיי לייבב בבכי.
"את לא הבנת." קולו נשבר ועיניו נצצו, "אני עושה את זה עבורך, אני לא רוצה לערות לך."
"באמת, יניב? כי זה דיי נשמע כאילו אתה מפטפט עוד ועוד על בולשיט שראית מהסרטים. למען האמת, אחרי פרק זמן דיי ארוך שאנחנו יחד, ציפיתי שתהיה כן."
"אני כן. זו האמת, בבקשה תביני."
עולמי חרב עליי והוא מצפה ממני להבין? הוא נועד עבורי, או לפחות כך חשבתי… אני לא מוכנה עדיין, לא מוכנה להיפרד.
"יניב, תפסיק. רק תאפשר לי ללכת, אני מתחננת."
הוא עזב אחיזתו בי, ובמערכת היחסים הזו.
"אני מקווה שתמצא מישהי שתעדיף על פני לימודים והניצוץ לא ינוס מעינייך." שקר, שקר מוחלט. אני מקווה שלעולם לא תתגבר עליי, שתתחרט על מעשייך בשנייה שאעזוב, שתרדוף אחריי ותחזר אחריי עם מיליון וחצי זני ורדים ותבקש מחילה , אני רוצה שזה יאכל אותך מבפנים עד שלא תוכל לישון, אני רוצה שתעזוב עבורי הכל והדבר האחרון שאני רוצה… זה להבין שצדקת ושתמצא מישהי אחרת, טובה ממני.
"אני מאחל לך בדיוק אותו הדבר." קם לעברי, "חיבוק פרידה?" חצי חיוך ביישני עטה את פניו,
ידי ריחפה מעל שרירי החזה שלו ודחפה קלות, "לא, יניב, אני לא יכולה. סליחה." רצתי מהחוף, מחזיקה את העקביים בידי וחושבת על כמה מטומטמת יכולתי להיות.
להשקיע כל כך הרבה זמן ב-לבחור ביגוד כדי להגיע לדייט, שבו חשבתי שיציע לך להתלוות איתו לנשף ובמקום זאת, התייפייפת כל כך כדי להגיע לפגישה בה זורקים אותך.
כן, זורקים אותך, לפח.
לא אכפת לו ממך, אכפת לו מהניצוץ המזורגג.