הניצוץ, פרק חמישי: איתן.

הצלצול פילח את האוויר הקר והזכיר לכל התלמידים המרוגשים שעברנו עוד יום לימודים, אני יכולה לנחש שהרוב היו מאושרים, למעט אני ויניב.
נכון, אני לא יכולה להכנס למחשבותיו ולדעת שהוא לא שמח, אבל אני כן יכולה לדעת שהיום אנו נפגשים לעבודת החקר המייגעת ואני לא חושבת שהוא יהיה כל כך שמח לפגוש בחברתו לשעבר. כמוני, לפחות.

"היי, סיוון!" קרא יניב לעברי, "את באה?"
חלחלה עברה בגופי, המילים האלו הזכירו לי ימים עברו, ימים שבהם הייתי מאושרת ואני מאחלת שיחזרו.
"אני… אממ… יש לי מ-משהו לעשות, אני אגיע עוד עשר דקות." מלמלתי, כמעט ללא קול.
"אין בעיה, אני אחכה לך בבית שלי." הוא פתח את פיו בשביל להגיד דבר מה אבל התחרט והסתובב.
פינטזתי בראשי שהוא רצה להגיד שהוא מתגעגע, אבל הנחתי שבמציאות הוא רצה לספר לי משהו מצחיק או ללעוג לי במעט והבין שהוא כבר לא בעמדה מתאימה.
האמת היא, לא היה לי דבר לעשות. רציתי רק לצאת לבית של יניב, בלי יניב. כדי שנגיע היישר לעבודה. חשבתח שהדרך תהיה לבטח מביכה ופחדתי לפלוט משהו שלא היה צריך להפלט.
אז כיוונתי שעון-עצר בנייד של עשר דקות וכשזה החל מצפצף, ארזתי את דבריי בזריזות ויצאתי לכיוון הבית של יניב, דרך שהכרתי טוב, טוב מידי.

צלצלתי בעדינות בשער, חוששת במעט ותוהה- עד השנייה האחרונה-אם עליי לתפוס את רגליי ולברוח, אבל זה היה מאוחר מידי מפני שיניב יצא ופתח לי את השער,
"הגעת!" הוא קרא בפליאה, "כלומר, אני שמח שהצלחת להגיע."
חייכתי חיוך מאולץ,
"קבעתי משהו עם חבר ושכחתי אז הוא כאן. אכפת לך שיעשה את העבודה איתנו?" מישהו שיקל על המבוכה, עמו אוכל לדבר ולהתעלם מיניב? מובן שלא!
"ממש לא, בכיף." אמרתי באיפוק, למרות שחיוך קל נתפס בזווית פי.
יניב פתח את הדלת ועל מיטתו ישב נער, ממש מוכר.
הוא היה נאה, אם יורשה לי לומר.
"היי, זו את!" הוא קם מהמיטה בתנופה גדולה, מחוייך ומשך אותי לחיבוק חם. מי זה?
"זו אני, סיוון…" מלמלתי וניסיתי להביט בפניו, ממש מוכרות.
"איתן."
איתן? איתן! הו, איתן! ההוא מהמאפייה, מפינת ההיכרות. מה הוא עושה כאן?
"איתן!" קראתי בשמחה, יניב הביט בי מבולבל, הבנתי שיש לי כאן הזדמנות לא קטנה.
** את משך העבודה העברנו בעיקר בשתיקה, איתן הציע שאלת חקר שאהבנו והמשכנו לגשש במרחבי האינטרנט, מנסים לאתר מקורות מידע נאותים.
"אז איך אתה ויניב הכרתם?" שאלתי את איתן, לאחר שהספיק לחקור אותי,
"אנחנו משחקים כדורסל יחד."
חייכתי, לא חשבתי לרגע שאיתן לא עוסק בספורט כלשהו, הוא היה נראה אתלטי.
"מה את אוהבת לעשות?" שאל, אחרי שחקר על משפחתי, חברותיי והכיתה שלי.
"לשיר."
"אני אשמח שתשירי לי." חייך חיוך רחב. המעטתי בדיבורים עמו, מפני שהיה ברור לי שהוא מחבב אותי והרגשתי כאילו אתעתע בו, אם אצחקק איתו ואדבר בלי סוף, כשאני עדיין מאוהבת ביניב.

הייתי בבית של יניב שלוש שעות בערך, עד שהבנתי שהגיעה העת ללכת.
זרקתי אל עבר יניב "ביי" חטוף ונגררתי אחרי איתן, שמשך בפרק כף ידי עד הדלת,
"איתן!" צווחתי, לא מתאפקת לצחוק, "לאן אתה לוקח אותי?"
הוא המשיך לרוץ, אוחז בידי, "חכי ותראי." הסתובב לעברי וחייך. וואו, הוא באמת היה נאה.
לבסוף, נעצרנו מול פיצרייה.
"הגענו." הוא חייך, קרוב אליי- כל כך קרוב שהרגשתי את חום גופו,
"פיצרייה?"
"כן. אנחנו עומדים לאכול פיצה, כי אני רעב ואני רוצה להכיר אותך. את נראית לי… מסתורית."
"מסתורית?" צחקקתי,
"כן. מאוד מסתורית, למען האמת."
באמת שרציתי לשבת ולאכול פיצה עם איתן; בדיוק כמו כל נערה שהייתה פוגשת באיתן.
אבל לא רציתי לתעתע בו, לכן התנערתי ממחשבותי ועשיתי את מה שהיה צריך לעשות, כדי לא לפגוע בו,
"אני מצטערת, איתן, אבל אני עייפה. מוטב שאלך הביתה."
"הו."פניו היו מאוכזבות. עדיף שיתאכזב בהתחלה, מאשר בסוף- אחרי שפיתח תקוות וציפיות, "אוכל ללוות אותך הביתה?" אני מניחה שזה לא יזיק, "בטח." חייכתי.

"אז מתי הנשף שלכם?" שאל באגביות, לא מודע למה שהתחולל בי ברגעים אלו. נשף.
אותו נשף שהייתי אמורה ללכת עם יניב, ממש לפני שזרק אותי. יש לי כבר שמלה, בצבע בז', ארוכה עם מחוך שמכסה אותו תחרה והתחתית שלה נשפכת עם שובל קטן, הזמנתי אותה באתר באינטרנט, עוד כשחשבתי שיהיה לי עם מי ללכת.
עכשיו, לא מתחשק לי ללכת, בכלל.
"עוד ארבעה ימים."
"ולמה את עצובה?" נעצר והביט בי,
"אני לא." משכתי בכתפיי, אבל איתן לא הרפה. הוא אחז בסנטרי עם שתי ידיו והביט עמוק אל תוך עיניי הירוקות, גרם לליבי להתכווץ במעט, "את כן." קבע.
"זה שום דבר." תהיתי איך יכל הוא לדעת, זה כל כך ברור?
"את יכולה לספר לי."
"נזרקתי כמה ימים לפני הנשף, על ידי בחור." נשכתי את פנים הלחי שלי בעצב, איתן הביט בי בצער, "לא נורא. אני בטוח שהוא לא היה שווה את זה, לכי לנשף ותוציאי לו את העיניים." עודד אותי.
צחקקתי, מניחה שהוא לא ידע שמי שאני אמורה "להוציא לו את העיניים" הוא חברו, יניב.
"זה הבית שלי-" הכרזתי, מביטה בבניין מעלה העובש שלי.
"היה לי העונג ללוות אותך." חייך וחיבק אותי.
"היי, איתן!" קראתי לעברו, כשכבר הספיק להסתובב,
"הא?"
שאפתי אוויר, תוהה אם עליי לעשות זאת או לא, "אני נפגשת עוד יומיים עם יניב, לעבודה. אשמח שתבוא." אז עשיתי זאת, מסתבר.
"אני אבוא." זיק אושר פגש את עיניו.
האמת היא, הזיק הזה לא פסח על העיניים שלי.
באיזשהו מקום שמחתי שאיתן יבוא.
כן, איתן.