הנזיר מהודו פרק 3

האיש לקח אותי בין בניינים לשוקים, הרחובות היו מלאים בזבל ובפרות, ומלאים באנשים ההולכים ושבים, היה קשה ללכת ברחובות הצפופים אבל לבסוף נכנסנו לתוך בניין.
"פה אתה גר?" נכנסנו לדירה קטנה, קטנה כמו מחסן, אבל מי אני שאתלונן?
"כן, אני יודע שזה לא הרבה אבל זה לא כל כך נורא"
הוא חייך בסיפוק וחשבתי לעצמי… איך מישהו יכול להסתפק בבית כזה קטן?
"את אולי תרצי להתקלח?" הייתי כל כך מאושרת מהמילה 'להתקלח' שרציתי לצרוח,
הוא הוביל אותי אל חדר קטן אפילו יותר מהקודם ושם היה אמבטיה קטנה וברז.
"תתקלחי פה ואני אמצא לך בגדים חדשים" הוא הלך וסגר אחריו את הדלת.
מילאתי את האמבטיה עד הסוף ואדים יצאו מהאמבטיה, נכנסתי לתוך האמבטיה והייתי כל כך מאושרת, אם האיש לא היה קורא לי לצאת החוצה הייתי נשארת שם לנצח, בחיים לא חשבתי שמקלחת יכולה להפוך אותי למאושרת.

יצאתי מהמקלחת ועטפתי את עצמי במגבת, היא הייתה אפורה, נדמה לי שהיא הייתה פעם לבנה…
"אה, אלכס! גמרת סוף סוף, חשבתי שקרה משהו את שם כמעט רבע שעה" הוא חייך, והחיוך שלו נורא הרגיע אותי, הוא באמת שנראה לי איש טוב.
"שמתי לך בגדים בחדר שלך"
"בחדר שלי?" המילה הזאת הפתיע אותי, לא חשבתי שאני אשאר פה לזמן מה.
"חשבתי שתישני פה עד שנמצא לך סידור כלשהו, אולי אפילו נצליח להחזיר אותך לניו-יורק, באמת חשבת שאני אחזיר אותך אחר כך לכביש?"
הוא הצביע לי על דלת ורודה, פתחתי את הדלת והיה שם מיטה, כיסא ושולחן מעץ וחלון… טוב, חלון זה לא המילה, זה יותר כמו צוהר גדול.
"איפה הבגדים?" שאלתי אותו.
"הם אמורים להיות על המיטה שלך"
הסתכלתי על המיטה ולא ראיתי כלום… פתאום שמתי לב שהיה על המיטה בד ורוד עם קישוטים כתומים.
"מה זה הבד הזה?" יצאתי מהחדר והראתי לו את הבד
"זה סארי" הוא אמר.
"זו תלבושת מסורתית פה בהודו… לא היה לי מה לתת לך.. אני מקווה שזה בסדר"
"זה בסדר גמור…" הלכתי לחדר וניסיתי ללבוש את ה'סארי' הזה, ראיתי הרבה תמונות של נשים עם התלבושת הזאת, אלוהים… איך אפשר ללכת עם דבר כזה יום יום?
בסופו של דבר הצלחתי ללבוש את זה,
האמת שזה די נוח מהבגדים שלבשתי מקודם במשך שנה… ברור לי שגדלתי
נראה לי שלא אחליף בגדים יותר לעולם! זה כל כך נוח!!!
כשיצאתי מהחדר הרחתי משהו… הריח הוביל אותי אל מרפסת קטנה שהשקיפה על האזור. בחוץ היה שוק קטן של תבלינים בכל מיני צבעים… הריחות שלהם היו כל כך חריפים… יכולתי להשתגע, כמה זמן לא אכלתי כמו שצריך… הריחות האלו הפכו אותי ליותר רעבה.
האיש נכנס הביתה עם שקית מלאה בדברים.
"איפה היית?"
"הלכתי לשוק לקנות דברים כדי שאכין אוכל"
"איזה יופי!" אני התיישבתי על הכיסא וחיכיתי שהוא יסיים להכין את האוכל.
לאחר מכן הוא שם את הכלים על הריצפה ומיקם שני כריות לישיבה עליהם, תמיד המנהגים של הודו הפתיעו אותי, מה רע בלשבת על שולחן? למה מפחיתים בערכו של השולחן?
התישבנו לאכול ואכלנו פיתות עם כל מיני רטבים, היה שם גם משקה לבן… ראיתי אותו וישר נרתעתי.
"מה זה?"
"זה לאסי, זה משקה יוגורט קר… פשוט שותים את זה"
הוא נתן לי כוס ממתכת מלאה לאסי… לאסי זה לא שם של כלב?
אני שתיתי את זה ולמרבה הפלא זה היה נורא טעים לי.
פתאום שמתי לב שאין לי מושג אפילו איך קוראים לו
"וואי אני כל כך מטומטמת… איך קוראים לך?"
"קוראים לי ג'ון"
"זה לא שם הודי…"
"כי אני לא מהודו"
"אז למה אתה חי פה?" זו הייתה שאלה באמת גדולה, איך הוא יכול לחיות בחור הזה?
"כי אני מאושר פה…"
"אתה מאושר? פה?" ניסיתי לא להישמע חצופה אבל זה באמת מפתיע שהוא מאושר פה.
"כן" הוא חייך "אני מבין שאת מפקפקת" היססתי איך לענות לו.
"בהודו אפשר למצוא שלווה נפשית ולמצוא את עצמך"
"כן… שמעתי על זה" אני כל הזמן שומעת על זה שאפשר בהודו למצוא את עצמך… אני לא מבינה איך.
"אולי תרצי שמחר נטייל קצת? אני אכיר לך כל מיני מקומות?"
"כן!" התלהבתי מהרעיון שנטייל, תכננתי לעשות את זה אם המשפחה שלי… טוב, לפני שהיא נטשה אותי. "אבל אחר כך אנחנו נמצא דרך להחזיר אותי לניו יורק נכון?"
"אני אעשה ככל שביכולתי"
פתאום חשבתי… אם אני אחזור לניו יורק… מה אני אעשה שם? אחזור הביתה ואגיד לאמא ואבא: 'היי! זוכרים אותי? אני אלכס הבת שלכם, שחכתם אותי בהודו לפני שנה ולא חיפשתם אותי זוכרים? טוב אז חזרתי, התחלתי להשתעמם שם בהודו לבד אתם יודעים…' זו בעיה בפני עצמה… אבל נראה לי שקודם נמצא דרך להחזיר אותי לניו-יורק… בנתיים אני אולי אנסה להנות בהודו סוף סוף.