הנזיר מהודו פרק 2

בלילה חלמתי חלום…

חלמתי שאני עפה בשמיים בעזרת כנפיים גדולות ולבנות בין עננים והייתי מאושרת! פתאום. הכנפיים נעלמו, אני נפלתי, צרחתי כמו משוגעת בעודי נאבקת על חיי ומנסה לעוף בלי כנפיים.. אך ללא הצלחה.
ואז התעוררתי, קרני השמש של הבוקר סינוורו אותי, ניסיתי להגן עליי מפני קרני השמש עם הכובע שלי, הייתי כה עייפה, רציתי לחזור לישון, לא היה לי כוח לעוד יום שבו אשב כרגיל ואנשים יבואו ויתנו לי כסף ושאנשים יסתכלו עליי ויתלחששו. פה בהודו יש הרבה עניים שמסתובבים ברחוב. אבל נראתי שונה מכולם וזה מה שהפך אותי למוזרה, אני לבשתי בגדים שלא כל כך מאפיינים את הודו כך שישר רואים שאני לא מפה (על הכובע שלי גם כתוב I LOVE NY) וגם אני בלונדינית… רובם פה שחומי-עור עם שיער חום, אני ניראת מוזרה לכולם. אני מתחילה לחשוב שאני באמת מוזרה.
רציתי לעומת ימים אחרים לקום ולעשות מעשה… אבל איך אם כולם מדברים פה בשפה שונה ממני? היום עבר ואז הגיע הערב, ושמחתי שהוא הגיע כל כך מהר כי רציתי לישון אבל לא יכולתי עם כל הרעשים שיש ביום (נכון שאני ישנה על ספסל ליד כביש אבל גם לי יש גבולות).

גם הלילה חלמתי חלום,
חלמתי שוב פעם שאני עפה בשמיים בעזרת כנפיים, וכמו בחלום הקודם, הכנפיים שלי נעלמו. אך הפעם נתתי לגופי להישלך ארצה, הבנתי כי אין לי מה לעשות יותר, ופתאום מתוך ענן יוצא יד, אני מנסה לתפוס אותו, ואוחזת בו כמה שיותר חזק, היד הזו מושכת אותי מעלה מעלה ומעלימה אותי בין העננים.
התעוררתי שוב פעם מקרני השמש וכמו בפעם הקודמת הסתנוורתי ונאבקתי בהם בעזרת הכובע שלי, אבל פתאום קרני השמש נעלמו, צל כיסה אותי, אני הסתכלתי למעלה וראיתי איש, הוא נראה כמו כל האנשים בהודו, רק טיפה יותר זקן, היה לו זקן לבן ושפמפם, הוא היה לעומת האנשים בהודו הוא היה שמן וחיוור, אך בכל זאת הוא נראה שייך לפה.
רציתי להגיד משהו אבל ידעתי שהוא לא יבין אותי, התחלתי להגיד משהו ואז התחרטתי וכמו מטומטמת התחלתי למלמל. הוא חייך, החיוך שלו טיפה הרגיע אותי אבל גם טיפה עיצבן אותי, הוא נראה לי כמו איש שאוהב להתגרות באנשים.
"שלום לך" הוא אמר וחייך בחיוך רחב יותר. אני ישר קפצתי בשימחה למישמע המילים האלו, כבר הרבה זמן שלא שמעתי אנגלית פשוטה.
"א….א….אתה מדבר?" באותו רגע הבנתי כמה מטומטמת אני נשמעת וגיליתי שכמעט ושחכתי איך אנגלית יכולה להישמע אחרי שנה שלמה ששמעתי רק ג'יבריש.
"אכן" הוא הנן והתיישב לידי על הספסל.
"אני רואה שאת מניו יורק"
"איך ידעת?"
הוא הצביע לי על הכובע שלי שעליו היה כתוב: I LOVE NY וגיחך באופן מטופש. אני ניסיתי להתעלם מהגיחוך שלו, בהחלט שהימים האלו בחיי הם לא ימים שיש לי מצב רוח לצחוק.
"אמרי לי, איך קוראים לך?"
"אלכס" עניתי.
הוא ליטף את זקנו והנהן "אלכס…"
לא היה לי מושג מה הוא רצה ממני אבל בכל מקרה הייתי מאושרת שאני שוב פעם מדברת עם מישהו למען השם ועוד באנגלית.
"ובכן אלכס, אולי תרצי לבוא אל בייתי? אוכל לתת לך בגדים חדשים ואוכל"
ההצעה לא הייתה מפתה במיוחד אני חייבת לומר, אוכל יש לי, אנשים תמיד נותנים לי כסף כדי לקנות אוכל, ובגדים…. מי בכלל חושב עליהם כשאתה בשיא השפל וישן על ספסל מעופש?
אני לא יכולה לומר שלא היססתי. אני לא אוהבת ללכת עם אנשים זרים למקומות שאני לא מכירה אבל איזו עוד ברירה הייתה לי? להישאר פה? מול כביש מלא עשן על ספסל?
"אל תחששי, לא אעשה לך כלום" הוא חייך והחזיק לי את ידי, הסתכלתי על ידו ואז הבנתי, זה היד מחלומי! הוא אולי יגאל אותי מהמקום הזה ויחזיר אותי לניו יורק!
מרוב התרגשות רציתי לצרוח אבל הדבר היחיד שעשיתי הוא להנהן,
אם יכולתי הייתי רוקדת סביב הספסל חמש פעמים לפחות ומנשקת את הספסל המטונף לשלום!
האיש הזקן לקח את ידי האחרת והוביל אותי הרחק מהספסל…
הספסל שישבתי עליו שנה.