הנזיר מהודו פרק 1

אני מחכה…

לא למישהו מיוחד. פשוט מחכה. בהתחלה חיכיתי לאמא שלי, אבל אז הבנתי שאותה כבר לא אראה.
אז אני מחכה… אולי לנס, או סתם אל מישהו שיגש אליי. בהתחלה ההמתנה הייתה בילתי נסבלת, אבל עכשיו אני משלימה עם השקט שעוטף אותי, עוטף אותי כמו ערפל… כבר מזמן איבדתי את הדרך בתוך הערפל הזה. אני בת 15, עברה שנה מאז חיכיתי פה על הספסל.. ליד כביש מעופש, רחוקה מהבית שלי… אנשים מתייחסים אליי כילדה קבצנית, הומלסית, נותנים לי כסף כדי לקנות לי אוכל, נותנים לי אוכל. אבל אני יודעת שאני לא קבצנית, ובטח שלא הומלסית, ולמרות כל החששות שלי אני יודעת שיש לי בית שמחכה לי.גם אם אמא שלי לא שם.
תנחשו איפה אני? בהודו. אני גרה בניו יורק במקור. אני הלכתי לטיול בהודו עם המשפחה שלי והם שחכו אותי פה. אני בטוחה עכשיו יותר מתמיד שלא אכפת להם ממני. אבא שלי אף פעם לא התייחס אליי… אבל אמא שלי? תמיד היה לי איתה קשר מיוחד… איך יכול להיות שהיא שחכה אותי? בכיתי הרבה, אבל השלמתי אם זה. אין לי מה לעשות. אני לא מבינה פה אף אחד. אני רק מסתכלת על השפתיים של אחרים זזים ומדברים בשפה שזרה לי.
אז אני מחכה…