הנבואה – פרק 24

החדר היה מואר באור מנורות בוהק שסנוור את עיניו של וויל. הוא זכר את המבט המאשים שנשלח אליו רגע לפני שדלת הניידת נטרקה לפניו.
"מדוע גנבת?" שוטר במדים מלוכלכים וזנוחים עמד מולו זקוף והביט בו במבט חד. וויל רק שתק ונעץ בו מבט עצבני.
"שאלתי, מדוע גנבת?" השוטר חזר על שאלתו, הפעם בקול רם יותר מהפעם הקודמת. וויל משך בכתפיו.
"כי אין לנו אוכל. אין לנו דרך אחרת להשיג אוכל. אין לנו כסף להיכנס לפנימייה. אין באזור בית יתומים. מרוצה?" הוא המטיר הסברים משכנעים למדי. השוטר הביט בקיר שמאחורי וויל וחשב. אין כל סיבה שישקר, הוא חשב. מה גם שהתירוצים שלו הגיוניים למדי.
"נו? תשחרר אותי." וויל אמר בקול חסר-סבלנות ועצבני.
"על-מנת שהגנבות הללו יפסקו ניאלץ לשלוח אתכם לפנימייה." השוטר אמר. וויל פתח את פיו למחות, אך השוטר הקדים אותו.
"אל דאגה, זה על חשבוננו." הוא אמר ווויל הנהן בחוסר חשק מופגן.

הם הגיעו לפנימייה כבר ביום למחרת. המשטרה מצאה את כולם ואספה אותם אל התחנה והסבירה על הפנימייה אליה הם עומדים ללכת. אן כל הזמן הביטה בהם בהבעה זעופה, בניגוד לספיר – שנראה היה שעכשיו היא מרגישה יותר משוחררת וחופשיה.
"עליכם להיצמד לכל הכללים והחוקים…"
"חל איסור לצאת משטח הפנימייה…"
"עליכם לעשות את כל אשר מבקשים מכם…"
"אין לעורר מהומות ובלגנים…"
מיותר לציין שאף אחד מארבעתם לא הקשיב באמת למה שאמרו להם בתחנה. וויל ישב ואפילו לא התאמץ להיראות מקשיב או מעוניין – הבעת פניו הייתה משועממת. אן הביטה בשוטרים במבט חלול וריקני ומדי פעם גם הביטה בהם בזעף. שניר הביט בשוטר במבט מרוכז אבל חשב על דברים אחרים לגמרי. ספיר פשוט נעצה את מבטה בוויל שהחל חורט משהו על הכיסא עם מקל חד שמצא איפשהו.
"הכול מובן?" אחד השוטרים אמר לאחר חצי שעה מייגעת של הסברים וכולם הנהנו כמו על-פי אות. השוטר חייך חיוך מרוצה, אשר נראה מאולץ למדי.
ואז הם פשוט נסעו משם אל הפנימייה, שהייתה במקום נידח במרחק של כמה מאות קילומטרים מהעיר.
הפנימייה הייתה יותר גרועה ממה שהם חשבו.
מדשאות ענקיות הקיפו את המבנה הגדול והאפור, כשבכל צעד הם ראו שלטים האוסרים לדרוך על הדשא. עצי אלון ואורן נראו פה ושם, אבל לא נראה אפילו פרח אחד בכל המקום.
היה רק שביל אחד, יחיד, אשר איפשר ללכת מפתח המבנה עד השער.
המבנה עצמו היה הרבה פחות מעודד.
הוא נבנה מלבנים אפורות אשר מכוסות היו באבק ולכלוך רבים. הדלת הסגורה הייתה גדולה ועשויה מפלדה אפורה אפילו יותר מהמבנה עצמו. נראו חלונות מעטים בחלק העליון של המבנה – שם כנראה היו חדרי המגורים. כל החלונות היו סגורים.
שלושה אנשים עמדו ליד דלת הכניסה. כל השלושה היו אנשים גדולים ורחבי-גוף, אשר החזיקו בידיהם מוטות ברזל.
וויל, ספיר, אן ושניר היו יכולים לסבול את המקום הזה אם זה כל מה שהיה בו.
לאחר שהשער נסגר מאחוריהם בחבטה אדירה ולאחר שסקרו את המקום עצמו במבטיהם, הם פנו להביט בגדר הגבוהה אשר הקיפה את כל המקום.
בהתחלה הם חשבו שזו סתם גדר רגילה אשר נועדה להרחיק פולשים מהמקום. אבל אז הם ראו את השלטים שנתלו על הגדר כל שני מטרים: 'גדר זו היא גדר חשמלית. כל ילד שיקרב את אפו הארור אחראי לתוצאות'.
"מה הם תוקעים אותנו במוסד עם גדר חשמלית?!" אן קראה ונראתה זעומה. שניר משך בכתפיו.
"תאמיני לי שזו הפנימייה הכי טובה שתמצאי כאן באזור." הוא אמר כמשלים עם המצב המייאש. אן נעצה בו מבט מופתע.
"אוף," היא נאנחה ובעטה בדשא.
"בואו ניכנס," שניר אמר והרחיק בזהירות את אן מהדשא, בעוד הוא מצביע על אחד השלטים האוסרים דריכה על הדשא.
ארבעתם הלכו אל כיוון דלת הכניסה. שלושת האנשים פתחו להם את הדלת ועקבו אחריהם במבטם עד שנכנסו. ספיר הרגישה את הצמרמורת עוברת בה.
המקום מבפנים נראה מעט יותר מעודד. הקירות הלבנים כוסו בציורים גדולים, יפים ומרשימים ביופיים. הרצפה הייתה בנויה מאריחים צבעוניים והתקרה הייתה צבועה בצבע תכלת עז.
כל הארבעה הביטו במקום בהלם.
"טוב, יכול להיות שיהיה כאן יותר נחמד," מלמלה אן בשקט.
המסדרונות היו שוממים ושקטים – ריקים מאדם. הארבעה הביטו מסביבם.
לפתע צעדים נשמעו, קולם גבר וגבר עם כל שניה שעברה.
אישה מבוגרת בעלת שיער מאפיר ופנים חרושות קמטים הופיעה מולם. היא חייכה חיוך שנראה היה לא אנושי במידה מסוימת.
"שלום." היא אמרה. שניר ניסה לחייך, אבל במקום זאת הוא עיוות את פניו. האישה לא חדלה מחיוכה.
"אני אמנדה סטורל, מנהלת הפנימייה על שם אמור סטורל לילדים חסרי תקווה." היא אמרה. קולה היה שמח במידה משונה. אן נרתעה אחורנית.
"מעונות הבנים נמצאים במעלה המדרגות מצד ימין. מעונות הבנות נמצאים במעלה המדרגות מצד שמאל." היא אמרה והלכה. הארבעה החליפו מבטים.
"מה זה השם הזה?" ספיר אמרה ושניר משך בכתפיו.
"אני חושב שאנחנו באמת חסרי תקווה." הוא אמר בעצב, משלים עם המצב.
"הי!" וויל קרא. שניר צחקק.
"אני בהחלט לא חסר תקווה!" וויל הוסיף. ספיר צחקה גם היא.
"כן, אתה כן." היא אמרה. "עובדה שאתה חושב שאתה לא…"