הנבואה – פרק 23

"בזמן האחרון הודיעו על מספר גנבות מסתוריות אשר אין יודעים מי האחראי. בכל מקרי הגניבה נראה נער בלונדיני בעל לבוש מלוכלך וזרוק מעט שהסתובב בחנות ויצא לאחר מספר דקות, מבלי לקחת עמו דבר. בעלי החנויות חושבים שהוא זה האחראי לגנבות, אבל אין לנו שום ראיות לכך. במידה ותראו אדם הנחשד נע להודיע למשטרה המקומית. וכעת לתחזית מזג האוויר…"
אן, שניר וויל וספיר הקשיבו לרדיו אשר קולותיו בקעו מאחד הבתים. אן נעצה בוויל מבט כועס מעט.
"לא יכולת לעשות את זה בצורה קצת פחות מחשידה? עכשיו התיאור שלך נשמע בחדשות בכל הארץ! וכל החנויות חושבים שאתה זה שעשית את זה!" אן קראה.
"האמת שהוא באמת עשה את זה," שניר העיר, אבל אן נעצה בו מבט רושף. שניר הביט בה במבט מתנצל.
"אתה צריך למצוא דרך אחרת, קצת פחות מחשידה." ספיר אמרה בשקט. וויל הנהן.
"או שמישהו אחר יעשה את זה. הרי לא רק אני כאן." הוא אמר, גם הוא בשקט.
אן, שניר וספיר החליפו ביניהם מבטים מהוססים.
"אבל אתה הכי טוב בזה מכולנו. אתה גם הכי מנוסה." אן אמרה והיסוס נשמע בקולה.
"את רוצה שהמשטרה תעצור אותי ואז בכל מקרה תצטרכו להחליף אותי?" וויל אמר, ובקולו נשמעו רסיסי כעס שהורגשו היטב בין הארבעה.
"בסדר." אן אמרה בארסיות. וויל נעץ בה מבט רושף, בעוד היא נשענה על הקיר ונעצה את מבטה הכעוס בקרקע.
"ספיר יכולה," שניר אמר לפתע. שלושה מבטים מבולבלים ננעצו בו.
"וויל ואני ראינו את היכולות שלה. היא יכולה לפרוץ למקומות. במידה ומישהו יראה אותה ואפילו יעצור אותה היא יכולה לברוח. והיא לא מושכת תשומת לב." שניר הסביר, אך קולו נשמע אדיש מעט. אן החזירה את מבטה לקרקע, ווויל נעץ את מבטו בנקודה לא ברורה באוויר. ספיר נראתה נבוכה מעט.
"אבל פעם אחת לא אומרת כלום," היא אמרה, ושניר נעץ בה את מבטו.
"אם עשית את זה פעם אחת אז את תוכלי לעשות את זה שוב." הוא אמר בקול בטוח וחיוך קל של ניצחון עלה על פניו כשהיא הביטה בו בכניעה.
"בסדר. אני יכולה לנסות. אבל אל תאשימו אותי אם אני לא מצליחה!" ספיר קראה ושניר הנהן.
"או אם תיתפסי ויעצרו אותך," אן אמרה. שניר נעץ בה מבט מזהיר ואן החזירה לו מבט שואל. נראה היה שמחשבותיו של וויל לא נמצאות איתם באותו הרגע, הוא לא נראה היה מרוכז.
"וויל? אתה כאן?" ספיר שאלה את וויל ונעצה בו את מבטה. נראה היה שוויל מתנער והוא הביט בה במבט שואל.
"מה? כן, אני כאן." וויל אמר.
"תלמד את ספיר את החוקים הבסיסיים של גניבה." שניר אמר לו ווויל הנהן. הוא וספיר התרחקו מעט מאן ומשניר.
"אוקי, דבר ראשון – את לא פשוט לוקחת והולכת. כי תזכרי – תמיד בחנות יש מישהו. בין אם זה מוכר או קונים או כל אחד אחר." הוא אמר בקול מוסח.
"אז מה אני עושה?" היא שאלה.
"את מוצאת דרך לעשות את זה בלי שאף אחד ישים לב." וויל אמר כמעט מיד. ספיר נעצה את מבטה בקרקע.
"ואם אני לא מצליחה?" היא שאלה בקול מדוכדך פתאום. וויל הרים את מבטו אל פניה וראה שהיא מהססת. שיערה הבלונדיני כיסה חלק מפניה החיוורות והניצוץ שהיה פעם בעיניה החומות כמעט וכבה.
מה שהרחוב עושה לה, וויל חשב. מבחוץ היא נראית כרגיל. אבל מבפנים היא דועכת, נהרסת אט-אט. זה חייב להיפסק. אני לא יכול לגרום לכך שזה יקרה.
"מה השעה?" ספיר שאלה, לאחר שוויל לא ענה על שאלתה האחרונה. וויל משך בכתפיו.
"עוד לא חושך. נראה לי עוד שעה החנויות ייסגרו." הוא אמר. היא הנהנה.
"למאפייה?" היא שאלה. הוא הנהן. הוא רצה להרוג את עצמו על כך שהוא מדרדר אותה לעשות אותה. זה לא נכון. היא לא צריכה לעשות את זה. הוא צריך לעשות את זה.
ספיר הלכה בצעדים מהירים ומוסחים מעט אל עבר המאפייה המקומית.
היא נכנסה למאפייה. המוכרת נשענה על הדלפק מהצד הפנימי כשגבה אליה ועלעלה במגזין כלשהו.
ספיר הביטה בה מספר שניות ואז לקחה שקית. היא מילאה אותה בקרואסונים, בורקסים וכמה כיכרות לחם קטנים.
לאחר מספר דקות לא נשאר זכר ממנה בחנות.

"היא חזרה!" אן ראתה אותה ראשונה והיא, וויל ושניר התגודדו סביב ספיר והשקית שלה.
"תיהנו." ספיר אמרה והניחה את השקית על הרצפה. אן הרימה אותה באיטיות והציצה פנימה.
"אוי, אלוהים! איך הבאת כל-כך הרבה?!" היא קקראה בהפתעה. וויל ושניר מיהרו להסתכל גם הם אל תוך השקית.
"וויל, מקומך פונה רשמית. אלא אם אתה רוצה לאכול שוב לחמים מעובשים לערב." שניר אמר ווויל נעץ בו מבט כעוס.
אן ושניר חגגו על הקרואסונים, אבל ספיר לא לקחה גם היא קרואסון. היא עמדה בצד כשידיה טמונות עמוק בכיסיי הקפוצ'ון שלה ונעצה את מבטה באן ושניר שאכלו קרואסונים. וויל הביט בה והתקרב אליה.
"מה קרה?" הוא שאל אותה בקול רך ומרגיע. ספיר הביטה בו ונאנחה.
"אני לא יודעת. אני לא מרגישה שזה טוב שזה מה שעשיתי. אנחנו לא אמורים לעשות את זה. אנחנו לא צריכים לעשות את זה. באמת, אני סך-הכול בת ארבע-עשרה! וכמוני גם אתה ואן. שניר בן שש-עשרה. אנחנו לא אמורים לגור ברחוב." היא אמרה, ובקולה נשמעו רסיסי חרטה איומה.
"אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא רוצה את זה יותר. אני לא רוצה לאכול לחם גנוב. אני לא רוצה לישון בלילה בלי שמיכה ובלי גג מעל לראשי. אני לא רוצה את זה."
"אני מבין אותך," וויל אמר, וקולו נשמע מלא בכנות והבנה. "אבל מה אנחנו כבר יכולים לעשות?" הוא הוסיף, וספיר נעצה את מבטה בעיניי הטרוכיז שלו.
"אני לא יודעת. להודיע לעירייה או משהו." היא אמרה, אבל גם וויל וגם היא הבינו שהם לא באמת יכולים לעשות את זה.
"ואנחנו בכלל שכחנו מהנבואה ומהעורב ומזה שמקדשי הקריסטל בכלל נחסמים בעוד פחות מחודש. ואין לנו בכלל קצה חוט לבעלי הניבים האלו. או איפה מאורת הנחש הזאת." ספיר אמרה ובעטה באבן קטנה. וויל הביט בה ואז נזכר.
"אוי, אלוהים!" הוא הניח יד על מצחו. "שכחתי מזה לגמרי!"
"אה, וברור לך שכשאמרו 'בעלי הניבים' התכוונו לערפדים, נכון?" הוא הוסיף וספיר הנהנה.
"מן הסתם- רגע, מה? ערפדים?" היא אמרה ובקולה נשמע בלבול. וויל הנהן. הוא פתח את פיו להגיד דבר-מה, אך לפתע נשמעה אזעקת משטרה. וויל וספיר הביטו לכיוון ממנו הגיעו האזעקות.
הניידת נעצרה לא רחוק מהם. מתוכה יצאו שני אנשים במדי שוטרים, כשאחד מחזיק בידו אזיקים והשני פיסת נייר.
"ילד, אתה עצור." השוטר שבידו פיסת הנייר אמר לוויל. הוא הביט בו מבולבל.
"אני? למה?" הוא שאל. גם הוא וגם ספיר ידעו היטב למה. אבל הוא היה צריך להעמיד פני תמים.
"אנחנו יודעים שאתה יודע. אתה מואשם בגניבת רכוש לא שלך מחנויות ברחבי העיר. בוא אתנו." האיש שהחזיק בפיסת הנייר אמר. הוא הורה לשוטר השני לאזוק לוויל את ידיו.
"מה?! אבל-"
"בלי אבל! יש לנו את כל ההוכחות המעידות על כך." השוטר בעל פיסת הנייר קטע את וויל. ספיר הביטה בשוטרים ובוויל.
"אתם לא יכולים לעשות את זה לו!" היא אמרה לפתע. השוטרים הביטו בה בהפתעה ובזלזול.
"בטח שאנחנו יכולים. אנחנו-"
"אתם לא יודעים שהוא זה שבאמת עשה זאת!" ספיר קראה. השוטר צחק.
"רוצה הוכחה? הנה תמונה שאחד האזרחים צילם כשהוא ראה את הילד הזה לוקח מאפים והולך בלי לשלם." השוטר אמר והראה לספיר את התמונה. ספיר נותרה ללא מילים.
השוטר נכנס לניידת. השוטר השני הוביל את וויל אל הניידת. רגע לפני שוויל נכנס הוא הביט בספיר במבט מצטער.
ואז הדלת נטרקה והניידת נסעה משם, אל תחנת המשטרה.
ספיר ידעה שזה לא ייגמר טוב.