הנבואה – פרק 20

אן חבטה בדלת בכוח, בניסיון לפתוח אותה. ספיר הביטה בה ולא ששה לעזור לה.
"מה את מנסה לעשות? ככה לא תפתחי את הדלת." היא ציינה, ואן העיפה בה מבט מיואש מעט.
"למה את חושבת הוא נעל אותנו כאן?" היא לבסוף הרפתה והסתובבה אל ספיר. ספיר משכה בכתפיה.
"זה לא יכול להיות משהו נורא כל כך. הרי אברמוני הוא… האבא שלכם? אז-"
"מורה," אן תיקנה במהירות. ספיר העיפה מבט של מה-זה-חשוב-עכשיו.
"אז הוא לא יפגע בכם, נכון?" ספיר סיימה את המשפט, ואן הנהנה בהסתייגות קלה.
"הוא מעולם לא פגע בנו. אבל הוא גם מעולם לא התנהג באדישות כזאת. אני מודאגת." אן אמרה וחשש נשמע בקולה. ספיר הביטה בה. לא יצא לה מאז ראתה את אן לראשונה לראותה בבירור, אלא רק את שיערה האדום הבולט.
אן הייתה גבוהה. בשיערה האדמוני היו מספר גוונים, חלקם כהים וחלקם בהירים יותר. ספיר ראתה אפילו שיערות ג'ינג'יות בודדות. עיניה היו כחולות עמוקות, כמו הים. פניה הזכירו לה להבה בוערת, כשהלהבות אדומות והכתומות עוטפות והלהבה הקטנה הכחולה במרכז, קלושה. למרבה ההפתעה נמשים לא נראו על פניה, כמו שספיר חשבה בהתחלה.
ספיר חשבה על שיערה הבלונדיני שלא השתווה כלל ליופיו של שיערה של אן. היא תמיד חשבה שיש לה מזל שיש לה שיער בלונדיני ולא משהו אחר, כי תמיד בנות אחרות, שהיו להן שיער שחור, או חום, או שטני, קינאו בה. מעולם היא לא חשבה על האנשים בעלי השיער האדום. אולי בגלל שזה היה כה נדיר.
היא חשבה על עיניי השקד הפשוטות שלה. חשבה על עיניה הכחולות של אן. ספיר מעולם לא רצתה עיניים כחולות. היא חשבה שהשילוב הזה של שיער בלונדיני ועיניים כחולות כבר מאוס, והיא אהבה את עיניה החומות. הן התאימו לפניה ולשערה.
"ספיר? ספיר? את מקשיבה לי?" אן שלפה את ספיר ממחשבותיה. ספיר התנערה והביטה בה במבט שואל.
לפתע היא שמעה צליל של צעדים עצבניים ושני אנשים מדברים. בקול הראשון היא זיהתה את אברמוני. בקול השני, היא לא הייתה בטוחה. אולי… נייט? לא, אבל זה לא יכול להיות. היא חשבה.
"אמרתי שאברמוני אמנם- ספיר! אוח, מה הטעם? את בכל מקרה לא מקשיבה לי." אן נאנחה ברוגז קל ונשענה על הקיר.
ספיר השתיקה אותה. אן נעצה בה מבט נדהם מעט, אבל ספיר השתיקה אותה שנית. היא הצביעה על הדלת. אמרה לה בלי קול, "תקשיבי."
אן השתתקה ודממה השתררה בחדר. קולות השיחה נשמעו חזקים יותר ויותר עם כל שנייה.
"אבל אנחנו צריכים אותה. אי אפשר סתם ככה להרוג אותה." הקול שספיר חשבה שהוא של נייט נשמע מבולבל מעט. אן החווירה, ונראה היה שהיא עומדת לשחרר קריאת הפתעה.
"זה… זה…" קולה רעד במקצת. ספיר סימנה לה ללא קול להיות בשקט. אן הנהנה, כשפניה עדיין חיוורות. השיחה בין אברמוני לנייט המשיכה, כשהם לא יודעים שאן וספיר מצוטטות להם.
"אבל אם לא נהרוג אותה היא תצליח לפתור את החידה. אתה מכיר אותה, היא בחורה חכמה. היא כבר הצליחה להגיע למסקנה שהתיבה בממד השני וגם הצליחה למצוא את הדרך להגיע לשם, למרות שמסרת לה פרטי שקר. היא תצליח לצאת מכל מלכודת שנטמון לה, לא משנה באיזו דרך היא תצליח להגיע אל מקדשי הקריסטל. ושם-"
"אבל אברמוני, יש לה פחות מחודש. אנחנו לא חייבים למחוק אותה לצמיתות. אנחנו יכולים פשוט להכשיל אותה עד לליקוי החמה ואז כבר הליקוי יעשה את שלו ויחסום את מקדשי הקריסטל. הרי בלי מקדשי הקריסטל אין לה שום דרך כיצד להביס את העורב, ואז בכל מקרה העורב יצליח להרוס את העולם או משהו והיא תמות. אז למה להקדים את מה שבכל מקרה יקרה? עדיף לעשות זאת בדרך המהנה יותר."
אברמוני מלמל משהו שספיר ואן לא יכלו לשמוע, וקול הצעדים התרחק. שתיהן התנשפו בבהלה קלה.
"טוב, לפחות את יודעת שהוא לא יהרוג אותך," אן מלמלה, וספיר נעצה בה מבט קר. אן לא נשמעה אוהדת כלל וכלל.
לפתע נשמעה חבטה מכיוון החלון. הן הסתובבו אליו בתנועות שנראו כמו מתואמות, וספיר השתנקה כשראתה את מה שנראה על החלון.
על הזגוגית היו כתמים אדומים, שספיר הייתה בטוחה שזה דם.
"זה… זה… דם?" אן מלמלה, מפוחדת. ספיר לא חשבה שכך היא תהיה, היא נראתה יותר כמו אחת שנבהלת לעיתים רחוקות.
"אני די בטוחה," ספיר אמרה בטון מחשיד מעט, ואן הביטה בה במבט שספיר לא הצליחה לפענח.
לפתע החלון נפתח. בהתחלה דבר לא נראה מעבר לחלון הפתוח, אך כעבור מספר שניות נייט הופיע ונכנס לחדר, כשהוא נוחת בחבטה על הרצפה. הוא התרומם והביט בספיר ובאן. אן הביטה סביבה כמחפשת משהו להגן על עצמה בעזרתו, ומבטה נתקל בסיכת שיער, כזאת שפורצים בעזרתה דלתות נעולות בסרטים.

וויל הביט סביבו כמחפש דרך להימלט מהחדר, אבל הוא כבר עמד להתייאש. לא נראה כל פתח שדרכו הם יכלו לברוח. הוא פנה אל שניר כדי לבשר לו שכנראה אין דרך לצאת משם, חוץ מהדלת.
"שניר, אני לא מוצא פתח לצאת דרכו, חוץ מהדלת, שכרגע נעולה." וויל אמר בטון מבשר רעות. שניר הביט בו במבט מוזר, שוויל לא הצליח להבין אותו עד עומקו.
"אם אתה באמת לא רואה את החלון, אתה באמת עיוור. אפילו יותר משחשבתי." שניר אמר לוויל ווויל הביט בו בהפתעה. הוא הביט סביבו שוב, ואז ראה חלון. הוא חבט במצחו עם ידו ושניהם התקרבו אל החלון. שניר הושיט יד לפתוח אותו, אבל ידו נתקלה בקיר. המגע היה של משהו מחוספס, מלוכלך. לא כמו החלון שנראה מולו, חלק ונקי. שניר בהתחלה לא הבין מה זה, אבל לאחר מספר שניות הוא הבין.
"זה ציור." שניר אמר. וויל שלח לעברו מבט של ניצחון, למרות שזה לא היה מתאים כלל וכלל כרגע.
"למה שיהיה כאן ציור של חלון?!" וויל קרא, נזעם. שתיקה השתררה למספר שניות.
"אולי," שניר אמר פתאום, "כדי להסתיר חלון אמיתי?"
בעזרת פטיש שנמצא על הרצפה מסיבות לא ברורות הם שברו את הקיר, מה שהתברר כפשוט ביותר. מאחורי הקיר השבור לא נראה חלון, אלא דלת. וויל פתח את הדלת ללא כל בעיה, והחדר שנפתח מולם היה לא אחר מאשר החדר שבו נמצאו ספיר ואן.

נייט התקרב אל ספיר ואן בצעדים מאיימים. עם כל צעד שנייט התקרב אליהן, ספיר ואן התרחקו שני צעדים. לבסוף הן נתקלו בדלת החדר, שהייתה נעולה. הסיכה נעלמה מטווח ראייתה של אן.
"מה אתה רוצה?" ספיר העזה ושאלה. נייט עצר, כשמבט קטלני על פניו.
"לסיים את זה," אמר בטון קטלני לא פחות ממבטו. קצב פעימות ליבה של ספיר החל להתגבר ולהתגבר, עד שלבסוף ספיר חשבה שהוא עומד לפרוץ מתוך חזה.
"למה אתה עושה את זה?" היא שאלה, מנסה לשמור על קול בטוח, למרות מחשבותיה. נייט שלף סכין.
"כי אמרו לי." נייט אמר. אן נעצה מבט בסכין, ולאחר מכן הרימה את מבטה אל פניו של נייט.
"מי?" היא שאלה, גם היא מנסה לשמור על קולה בטוח. ניצוץ של היסוס נראה בעיניו, אך הוא נעלם כעבור מספר שניות.
"אברמוני." הוא אמר את שמו של האדם שאן הכי סמכה עליו בכל העולם. זה היה האדם היחיד שנשאר לה. ועכשיו גם הוא נעלם.
נייט קירב את סכינו אל ספיר, ולא התייחס אל אן ההמומה, אשר קפאה במקומה ולא יכלה לעשות דבר מלבד לצפות בנייט העומד לרצוח את ספיר.
לפתע נשמעה קריאה.
"הי, נייט! מה אתה עושה, חתיכת-" ואז נשמעו מספר מילים גסות שספיר הבינה מיד אפילו בלי להסתכל מי אומר אותן. וויל.
הוא ושניר התקרבו בריצה אל נייט, ושניר נראה כאילו הוא רוצה לבעוט בנייט במלוא העוצמה. אך משהו עצר אותו, ככל הנראה.
"תסלק מכאן," וויל אמר בקול מאיים. נייט הזדקף ונעמד מול וויל. וויל לא נרתע, ואף לא נראה חושש.
"ואם לא?" נייט שאל באותו טון מאיים בו השתמש וויל.
"אם לא, זה יקרה." ספיר ענתה במקום וויל וסטרה לנייט. נייט ההמום הביט בה מופתע. אן התעוררה מקיפאונה והתקרבה אל נייט באיום. לאחר מכן סטרה לו גם היא. נייט התרחק מהן המום ומופתע. רגע לפני שיצא מהחלון דרכו הוא נכנס, הוא שלף מצית, והבעיר ספת קטיפה שעמדה ליד החלון.
"בואו, לפני שהיציאה היחידה שלנו תיחסם על-ידי האש!" שניר קרא והחל להתקדם אל החלון, כשוויל, ספיר ואן אחריו וחפצים בוערים מסביבו. הם הספיקו לצאת מהמבנה לפני שקרשים בוערים נפלו וחסמו את הכניסה.
הם התרחקו משם משתעלים ועצרו רק כשהיו במרחק כמאה מטרים מבית הנבואה, שכעת כולו היה אפוף להבות. הרוח הכתה בפניהם בחוזקה, ודמעות זלגו מעיניה של אן.
וויל, שניר ואן הביטו בעצב במבנה שהיה ביתם במשך שלוש שנים נהרס עד כלות.
ספיר הרגישה צורך עז להתנצל. הרי בלעדיה דבר מזה לא היה קורה, הלא כן? לפני שהיא הגיעה לשם הכול היה בסדר, לא היו שום בעיות. ואז היא הגיעה, והביאה אחריה שביל של חורבן והרס.
היא קראה לוויל ושניהם התרחקו מעט משניר ואן.
"תקשיב, וויל," ספיר פתחה. "אני מצטערת. אילולא אני דבר מזה לא היה קורה. הכול היה אצלכם בסדר עד שאני הגעתי, ואיתי כל הבעיות עם נייט ואברמוני ו-"
"די," וויל קטע אותה. עיני הטורקיז שלו הביטו בה כאילו אינן מבינות על מה היא מתנצלת. ספיר השתתקה והביטה בו. שתיקה השתררה ביניהם למשך מספר שניות, עד שוויל התקרב אליה באיטיות, כמו לא שם לב, והניח אצבע על שפתיה.
וויל קירב את פניו אל פניה. היא עצמה את עיניה. הוא עצם את עיניו.
הם התנשקו.