הנבואה – פרק 16

"תגיד, למה יש לך סיכה לשיער?" וויל שאל את שניר לאחר ששניהם יצאו מהחדר. שניר משך בכתפיו. "אבל זו סיכה לבנות. מה סיכה לבנות עושה אצלך? ועוד בשיער?"
שניר משך בכתפיו שוב.
"כדי להחזיק את השיער. למה עוד זה יכול לשמש?" הוא ענה לבסוף. וויל נאנח בתסכול קל ושניר חייך.
"אבל למה אתה צריך להחזיק את השיער?" וויל התעקש.
"אולי תפסיק לשאול אותי שאלות כאלה?" שניר שאל בטון מלגלג ווויל חייך.
"למה?" הוא היתמם.
"אתה רוצה שאני אתחיל לשאול אותך למה אתה ישן עם דובוני פרווה?" שניר החזיר בשאלה. לחיו של וויל האדימו מעט והוא השתתק למספר רגעים.
"הי! זה לא נכון!" קרא בטון זועף לאחר שהבין שהוא נראה כמודה באשמה. שניר צחק.
"מה שתגיד." הוא אמר.
"רגע, אבל מה עם ספיר?" וויל אמר לפתע, ושניר נעץ בו מבט.
"נצטרך לחפש אותה." הוא אמר, ווויל חייך חיוך זדוני.
"אבל אתה מוביל, למקרה שנצטרך לפרוץ איזו דלת…"

נייט הוביל את ספיר אל חדר קטן שהיו בו חלון ושני כיסאות. הוא הורה לה לשבת על אחד הכיסאות וספיר התיישבה בהיסוס קל. הוא סגר את הדלת ונעל אותה.
הוא התיישב על הכיסא השני מולה. ספיר שתקה וחיכתה שיגיד דבר מה, אבל הוא לא אמר דבר. במשך מספר דקות דממה מעיקה השתררה בחדר.
"מי אתה?" היא שאלה לבסוף, בלחש. היא אמנם ידעה את שמו הפרטי, ואת שם המשפחה המצחיק שלו, אבל השאר נשאר בגדר תעלומה מבחינתה.
"את יודעת מי אני. את שמי הפרטי ואת שם משפחתי המגוחך עד דמעות, אבל את יודעת אותם." נייט אמר. הוא נראה כלא מבין, אך ספיר ידעה שהוא יודע למה היא מתכוונת.
"אתה יודע למה אני מתכוונת." היא אמרה בטון חסר סבלנות. נייט נאנח והשפיל את מבטו. איך זה קרה? הוא חשב. לפני רגע אני הייתי אמור להיות בצד התוקף, ועכשיו אני המותקף.
לבסוף הוא נאנח והחל לספר.
"פעם הייתי חלק מהם. היינו החברים הכי טובים. תמיד היינו יחד, נלחמנו בכולם יחד. אף פעם לא בגדנו אחד בשני. אני והוא, הוא ואני. לא היה אפשר לדמיין אחד מאיתנו בלי השני, אף פעם לא היינו אחד בלי השני. היינו כמו אחים. אמנם לא היה בינינו שום קשר דם, אבל סמכנו אחד על השני, אף פעם לא היינו משקרים אחד לשני. היינו כמו ספר פתוח אחד כלפי השני, יכולנו לקרוא אחד את השני כמו כלום. הכרתי אותו כמו שהכרתי את עצמי. כך לפחות חשבתי, עד שגיליתי סוד שלו. סוד משמעותי, שהוא-"
"מי זה הוא?" ספיר קטעה אותו. נייט נראה מהוסס מעט, כאילו שכח שלא אמר, אבל לא רצה להגיד.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שאל, וספיר הנהנה. נייט נשם עמוק – בערך, בצורה כמעט לא נראית – ונשען אחורה על כיסאו.
"הוא… זה וויל."