הנבואה – פרק 13

"לא… לא!" וויל כמעט צרח. שניר הביט בו מודאג מעט.
"נראה שהוא שיקר לנו." הוא מלמל.
"באמת? לא הבנתי את זה בעצמי!" ספיר קראה ברוגז קל, ושניר נראה מבויש מעט.
"אז מה עושים?" שניר שאל, ולפתע נשמע צפצוף מהטלפון של נייט. ספיר לקחה אותו איתה ליתר ביטחון, והוא לא הפסיק להפריע לה.
היא הוציאה את הטלפון וראתה שמישהו שלח לנייט מסרון. היא פתחה את ההודעה וקראה בשתיקה.
'נו? הם אכלו את השטויות שלך בלי מלח?'
רעיון בצבץ במוחה של ספיר, והיא חייכה חיוך קטן של תקווה.
'כן. אבל תזכיר לי, איך עוברים לממד השני? פשוט שכחתי.'
היא הקלידה במהירות ושלחה. לאחר מספר שניות צפצוף נוסף נשמע וספיר פתחה את ההודעה.
'באמת שכחת? מוזר. פשוט אתה לא אחד ששוכח כאלה דברים. אבל אם אתה שואל, אז בסדר. אני אגיד לך. אתה מוחא כף שלוש פעמים, ואומר בקול: עברתי, עברתי, צעד שני. בכדי לחזור לממד הרגיל צריך לעשות אותו הדבר, רק להגיד עברתי, עברתי, צעד ראשון.'
ספיר חייכה חיוך רחב והראתה את ההודעה לשני הבנים. נראה היה שלוויל הוקל, אבל שניר נראה מודאג מעט.
"מה קרה?" ספיר שאלה, "עכשיו אנחנו יודעים בוודאות איך עוברים. הרי מי ששלח את ההודעה הזאת חושב שמי שקורא את זה הוא נייט."
"לא. פשוט…" שניר אמר, אבל ספיר קטעה אותו.
"מה לא? בטח שכן." היא אמרה, ושניר נאנח.
"חשבנו שרק נייט יודע איך עוברים לממד השני." הוא הסביר את הסיבה לדאגתו, אבל נראה היה שספיר אינה מבינה.
"אז?" היא אמרה מבולבלת מעט.
"אני בטוח שלא נייט שלח את ההודעה הזאת, ו-"
"איך אתה יכול להיות בטוח?" וויל התפרץ אל דבריו של שניר, ושניר חבט עם ידו במצחו בתסכול.
"כן, הכי סביר שזה יהיה הוא," הוא אמר בציניות, ווויל צחק. ספיר נאנחה. למה תמיד הבנים הם כל כך תינוקיים? חשבה.
"טוב, הבנתי אותך." היא אמרה לשניר. שניר משך בכתפיו, וספיר הביטה סביבה.
"טוב, אז ננסה שנית." היא אמרה, ובקולה נשמעה דאגה קלה.
הם עשו את אשר כתוב היה בהודעה. שניר עשה זאת וכעבור מספר שניות נעלם. וויל היה מסורבל הרבה יותר. הוא מחא כפיים ודקלם את המילים בעיוות נוראי שגרם לספיר לגחך, ורק בפעם החמישית נעלם.
אחריו ספיר ניסתה. לעומת וויל, היא הצליחה כעבור מספר שניות בודדות. זה היה נראה כאילו שלל של צבעים ואורות חגים סביבה, מלטפים אותה קלות. פצפוץ קלוש של להבות נשמע כמו ממרחק, והיא הביטה באורות ובצבעים כמהופנטת. לאחר כדקה-שתיים זה הסתיים, והיא מצאה את עצמה לצדם של וויל ושניר.
תיבת נגינה קטנה נראתה בקצה החדר, וספיר חייכה.
"והנה אנחנו חוזרים למשחק."