הנבואה – פרק 12

שתיקה מעיקה השתררה ברחבי החדר.
"טוב, מה אתם שותקים? בואו נמשיך. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים איפה הם אזורי הפרא המיושבים, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים איפה תיבת הנגינה. אנחנו יודעים איך להגיע לממד השני ואיך לחזור ממנו, כך שאנחנו יכולים ללכת לשם." ספיר שברה את השתיקה ושני הבנים הנהנו. הם קמו ממקומם ושלושתם הלכו אל המכונית, לצאת אל 'שדות הפרא'.
הם נסעו בשתיקה במשך כל הנסיעה, ולאחר שלוש שעות שנראו לדעתה של ספיר כמו נצח, הם הגיעו סוף כל סוף אל 'שדות הפרא'.
"מה זה המקום הנטוש הזה?" ספיר יצאה מהמכונית וטרקה אחריה את הדלת, ואז התפנתה להביט סביבה.
היה זה שדה פראי ביותר, שהדשא שצמח שם הגיעה עד לברכיים. עץ נראה מדי פעם, מוסתר כמעט לחלוטין על ידי העשבייה. במרחק נראו שלושה בתים, אשר נראו נטושים. רוח קרירה שרקה באוזניה של ספיר ופרעה מעט את שערה, והיא הביטה בוויל ובשניר.
"אני מבינה למה קראו למקום הזה 'שדות הפרא'. זה נראה כמו מקום שלא ביקרו בו בערך מאה שנה." היא אמרה, ווויל חייך.
"אפילו יותר," הוא אמר בחיוך ערמומי. ספיר כיווצה גבות בחשדנות, אבל לאחר מספר שניות משכה בכתפיה.
וויל ושניר נכנסו ללא היסוס אל הדשא הגבוה, אבל ספיר היססה מעט. באמת, ספיר, נזפה בעצמה. את הולכת למסע על החיים ועל המוות, ומה שמדאיג אותך זה קצת דשא גבוה מהרגיל?
"את באה?" וויל הסתובב ונעץ בה מבט ממושך. ספיר הנהנה ונכנסה בזהירות אל הדשא גם היא, ונראה היה שוויל מתנער. שניר לחש דבר-מה לאוזנו ווויל הסמיק. חיוך נבוך עלה על פניו, ושניר העיף מבט חטוף בספיר.
"קדימה," הוא אמר לבסוף, ושלושתם החלו לצעוד לכיוון שלושת הבתים ההרוסים הנטושים.
הם נכנסו לבית הראשון ועלו במדרגות לעליית הגג. המדרגות חרקו כאשר ספיר עלתה, והיא הצטמררה. המקום היה אפלולי וחשוך, מקור האור היחיד בא מהחלון היחיד שניצב לא רחוק מהדלת.
"אין כאן כלום," ספיר נאנחה כאשר הגיעו למעלה ולא ראו דבר מלבד כמה קופסאות קרטון גדולות.
"חכי," שניר אמר, וספיר נשפה בקוצר-רוח.
"תעשו מה שנייט אמר. זוכרים? זה למה בכלל עשינו את כל הדבר המעצבן הזה." שניר הוסיף, ווויל חייך חיוך מלגלג.
"אתה יודע," הוא אמר, "אתה לא טוב בללכת מכות."
"אתה לא עושה את זה יותר טוב."
"תפסיקו שניכם, אנחנו צריכים להתעסק בדברים חשובים יותר מאשר מי הולך מכות יותר טוב." ספיר הפרידה בין שני הבנים כשחיוך קל נסוך על שפתיה. "וחוץ מזה, שניכם לא טובים בזה."
שני הבנים הזעיפו פנים, ולאחר מכן העיפו זה לעבר זה מבטים רושפים מעורבים בשעשוע, ועצמו את עיניהם. ספיר עצמה גם היא את עיניה, ודמיינה את המילים. אך אלו התפוגגו תוך מספר שניות. כמה פעמים שלא ניסתה, היא לא הצליחה.
היא פקחה את עיניה והתנשפה. באותו הזמן גם הבנים פקחו את עיניהם, ונראה היה שגם הם לא הצליחו.
"אני לא מצליחה," ספיר סיננה לעברם. "אני לא מצליחה לעבור לממד השני."