המשחק האחרון – פרק 2

רחש עבר בקהל. באזור הספסלים ראיתי קבוצה של אנשים מתגודדת באזור שבוא ישבה מקודם אמא שלי, ותיארתי לעצמי שאמא התעלפה. דילן עלה לבמה, ראיתי את רוונה מעבירה מבטים מהירים בינו וביני, וידעתי מה היא רואה – אותו שיער, אותם עיניים, אותם תווי פנים. רוונה פערה את פיה בתדהמה.
"לא יכול להיות?! אתם אחים?!?" היא קראה. דילן הנהן בנוקשות.
"ואוו, זה הולך להיות מעניין!!" רוונה כל כך התרגשה שהא שכחה לשאול אם יש מתנדבים, אבל אני ידעתי שאף אחד לא יתנדב. היא רק חסכה מכולם אי נעימות כשהיא לא שאלה. הטקס נגמר בהשמעת ההמנון, ושני אוכפי שקט ליוו אותי ואת דילן לבניין שהיה ממוקם מול מרכז המחוז, אם אני לא טועה קראו לו בניין השלווה, אל תשאלו אותי למה. רוונה ואוכפי השקט לקחו אותנו אל חדר גדול.
בדרך כלל כל מיועד נמצא בחדר לבד, אבל בגלל שאתם אחים…" רוונה ואוכפי השקט יצאו מהחדר. דילן חיבק אותי חזק.
"אל תדאגי, יהיה בסדר, יהיה בסדר." אמר דילן.
"איך יהיה בסדר? יש רק מנצח אחד במשחקי. אחד מאיתנו עומד למות!" אמרתי בהיסטריה.
"אל תדאגי. נמצא פתרון." אמר דילן. באותו הרגע אמא ואבא נכנסנו לחדר, אמא מחצה אותי ואת דילן בחיבוק.
"אווי, ילדים שלי." התייפחה. העיניים שלה היו אדומות ונפוחות.
"די, אמא. יהיה בסדר." לא הצלחתי להבין איך דילן מצלי לשמור על הבעת פנים שלווה כל כך, אני הייתי נסערת. אמא התרחקה מאינו ובא חיבק אותי ואז את דילן.
"תבטיחו לי דבר אחד – תשמרו אחד על השני, תנסו להגיע לסוף. אולי ישנו את החוקים בשבילכם…" אמר אבא. אבל כולנו יענו שקברניטי המשחק לא ישנו את החוקים.
"אני אגן על קליאו. עד הסוף." אמר דילן.
"ואני אשמור שדילן לא יעשה שטויות." אמרתי. אבא חייך, ואז הסתובב כדי שלא נראה שהוא בוכה. אוכפי שקט נכנסו לחדר ואמרו לאמא ואבא לצאת. לא עיכלתי שזאת כנראה הפעם האחרונה שאני אראה אותם. הדלת נפתחה ושיין נכנסה פנימה. היא רצה אלי וחיבקה אותי.
"אוי, קליאו!!" היא אמרה.
"אני אתגעגע אלייך." אמרתי. שיין הרפתה ממני והביטה בי בעיניים רטובות.
"לא משנה מה תלבשי, את תהיי הכי יפה." אמרה שיין.
"תודה." לחשתי. ההורים של שיין טפחו על גבי ועל גבו של דילן ואיחלו לנו בהצלחה. אחריהם נכנסו כמה חברים של דילן ועוד כמה חברות שלי. לבסוף אוכפי השקט נכנסו לחד והורו לי ולדילן לצאת החוצה. הם לקחו אותנו אל תחנת הרכבת של מחוז חמש ושם עלינו על רכבת המיועדים שתיקח אותנו לקפיטול. בתוך הרכבת חיכו לנו רוונה, קבוצה של אוכפי שקט ולורה, המנצחת שהולכת להיות המדריכה שלי ושל דילן. רוונה הראתה לי ולדילן את החדרים שלנו ולאחר מכן כולנו הלכנו לארוחת הערב. שלושה אווקסים הגישו לנו את האוכל, אבל אני לא הרגשת בטעם שלו. בערך באמצע הארוחה רוונה הדליקה טלוויזיה קטנה שהייתה מונחת על שידה מולנו וצפינו בטקסי האביב ובחירת המיועדים מכל המחוזות. השנה לא היו מיועדים בולטים במיוחד, אבל היו שם כמה שנראו כאילו הם מסוגלים לרסק לי את הגולגולת בעזרת שלוש אצבעות בלבד. דילן כנראה ראה שאי מבוהלת כי הוא לחץ את ידי וחייך אלי חיוך מרגיע. רוונה שלחה אותי ואת דילן לישון ואמרה שמחר כבר נהיה בקפיטול. הלכתי לחדר שלי, היה שם ארון עם בגדים. בחרת כותנת לילה ורודה ועליתי למיטה שלי. כל הלילה התהפכתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. בכל פעם שעצמתי את עיניי קיוויתי שכאשר אני אפקח אותן, אהיה חזרה במחוז חמש, בבית, ואגלה שהכל היה חלום.
בהתחלה לא זיהיתי את המקום, לאחר כמה שניות נזכרתי בכל מה שקרה אתמול, בטקס האביב, בהורים שלי, בדילן.
ירדתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. רוונה ולורה ישבו בחוץ ופיטפטו, דילן לא היה באזור.
"בוווקר טווב!!" זימרה רוונה.
"איפה דילן?" שאלתי.
"עדיין ישן." אמרה לורה. אתמול היא לא הוציאה מילה מהפה, כך שדי הופתעתי כשהי דיברה. היה לה שיער חום קצר ועיניים שחורות, ניגוד כמעט מושלם לשיער הירוק של רוונה והעיניים ה… איזה צבע זה? צהוב? חום בהיר? לא הצלחתי להחליט.
"עוד כמה זמן מגיעים לקפיטול?" שאלתי. רוונה העיפה מבט בשעונה.
"עוד כשעתיים, תרצי לאכול משהו?" היא שלה. לא היה לי תאבון, אז התיישבתי על אחת הספות. שמעתי את רוונה ולורה מדברות, אבל לא ממש התייחסתי למה שהן אמרו, אבל היה שפט אחד שהצלחתי לקלוט, משפט אחד שהעביר לי צמרמורת בכל הגוף, שגרם לי להבין בפעם הראשונה כמה אכזריות יש בעולם.
"שניהם לא יצליחו לצאת בחיים, אנחנו צריכים לבחור אחד שבו נשקיע את כל המאמצים כדי שיינצח."