המשחק האחרון – פרק 1

קרני שמש חדרו מבעד לתריסים ישר על עיניי. מצמצתי כמה פעמים והסתובבתי לצד השני. ראיתי את דילן מביט בי.
"בוקר טוב." אמר.
"בוקר טוב." אמרתי. דילן הוא אחי, והוא גדול ממני בשנתיים. אבא נכנס לחדר ופתח את החלונות.
"יום יפה היום, יפה מידי בשביל יום האסיף." אמר אבא. יום האסיף. השם העביר בי צמרמורת. היום זה יום האסיף הראשון שלי, והשם שלי ייכנס שלוש פעמים למאגר השמות. אנחנו לא משפחה ענייה, אבל דילן לוקח אסימונים כל שנה, ליתר ביטחון, אז החלטתי לקחת גם. השנה השם של דילן נכנס שש פעמים, שלוש פעמים כי הוא בן ארבע עשרה, ועוד שלוש פעמים בגלל אסימונים. אמא נכנסה לחדר וניסתה לחייך.
"קדימה, היום הרשנו לכם לישון עד מאוחר, צריך להתארגן." היא אמרה. התיישבתי במיטתי והתמתחתי. אמא הביאה לי שמלה ורודה ודילן קיבל חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים. התקלחתי בזריזות והתלבשתי. אמא נתנה לי נעליים זהובות ואספה את שערי לשתי קוקיות בלונדיניות קשורות בסרטים ורודים.
"את נורא ורודה." אמר דילן מאחוריי. הסתובבתי, הוא נראה כמו אבא רק בקטן – שיער בלונדיני, עיניים ירוקות, הוא היה לבוש בדיוק כמו אבא ואפילו השיער שלהם היה מסורק לאותו הצד.
"וואוו." אמא שלי פלטה יפחה. דילן גילגל עיניים.
"יהיה בסדר, אמא, תירגעי." הוא אמר. אמא שלי הנהנה.
"בואו, צריך ללכת למרכז המחוז." אמר אבא. מרכז המחוז הוא איזור ענקי שלא בנו בו בתים, ושם מתקיימים טקסי האסיף של המחוז. בדרך למרכז המחוז ראינו עוד אנשים ונערים הולכים לשם. מחוז חמש הוא לא מחוז גדול, אבל גם לא קטן, לכולם יש מקום במרכז המחוז, למרות שלפעמים מי שאיחר נאלץ לחכות באחד הרחובות עד שיאתרו מקום פנוי. כשהגענו למרכז המחוז דילן ואני נפרדנו מאמא ואבא שפנו לכיוון הספסלים, שם יושבים האנשים ששמם לא נכנס למאגר השמות. דילן ואני הלכנו למקום של הנערים.
"ביי קליאו, בהצלחה." אמר דילן והלך אל האזור של הנערים בני הארבע עשרה. אני הלכתי לאזור של בנות השתים עשרה.
"היי קליאו!" שיין, החברה הכי טובה שלי קידמה את פני.
"היי." עניתי לה.
"כשזה ייגמר, נלך להתערב?" שאלה שיין. לשיין ולי יש מנהג, אחרי כל יום אסיף אנחנו מתערבות איך ייראו הבגדים של המיועדים, ולבסוף צופות בטקס הפתיחה יחד כדי לראות מי ניצחה.
"ברור, תתכונני להפסד נוסף." אמרתי. בשנתיים האחרונות אני ניצחתי בהתערבות.
"בחלומות שלך." אמרה שיין. ראש המחוז עלה לבמה וכולם השתתקו. אחריו עלו ארבעת המנצחים של המחוז – לורה, דון, ג'קלין ואייבי. אחריהם עלתה רוונה, נציגת הקפיטול במחזו שלנו. ראש המחוז פתח בנאום על ההיסטוריה של פאנם ועל התחלת משחקי הרעב. לאחר מכן הוא הציג את המנצחים והזמין את רוונה לבמה.
"שלום מחוז חמש! משחקי רעב מוצלחים, ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!!" אמרה רוונה בהתרגשות. אף אחד לא זז, כולם בהו ברוונה.
"טוב, הגיע הזמן לגלות מי המיועדים שייצגו את המחוז שלכם!! נתחיל עם הבנות." אמרה רוונה. היא ניגשה אל הכדור שהכיל את הפתקים עם השמות של הבנות. היא בחנה את הכדור מכל הכיוונים ולבסוף שלפה פתק. היא פתחה אותו וכחכחה בגרונה.
"קליאו ארפיו!!" היא קראה. שמעתי כמה התנשפויות. אני. אני המיועדת. אני. למה?
הרגשתי לחץ על היד שלי. הבטתי הצידה וראיתי את שיין מביטה בי במבט מבוהל. הבטתי לאזור הספסלים וחיפשתי את ההורים שלי. אבא נראה מבועת ואמא שלי נראתה על סף התעלפות.
"קליאו?" אמרה רוונה. בלעתי רוק והתחלתי לצעוד באיטיות לכיוון הבמה, כשרוונה ראתה אותי היא חייכה.
"קדימה חמודה, תעלי לבמה.. יופי. יש לנו מיועדת!" קראה רוונה. אף אחד לא מחא כפיים, אף אחד לא שרק.
"מישהו מתנדב להחליף אותה?" שאלה רוונה. ושוב, אף אחד לא ענה לקריאתה. ראיתי כמה ראשים מושפלים, אבל אף אחד לא התנדב במקומי. חיפשתי את דילן במבטי, הוא עמד במרכז הקבוצה של הנבים ונראה מעט ירקרק, ידעתי שאם הוא היה יכול הוא היה מחליף אותי.
"אוווווקיי! ועכשיו נעבור לבנים." אמרה רוונה וניגשה לכדור עם השמות של הבנים. היא חיטטה בו קצת ולבסוף שלפה פתק, היא פתחה אותו, כחכחה בגרונה ו-
"דילן ארפיו!!"