המשורר מעיר החולות

רמלה- 1972

השמש בהקה כל כך עד שעוברי האורח לא יכלו להסתכל אחד לשני בגובה העיניים.
שפופים היו האנשים. לא מכורח רצונם אלא מכוח הטבע.
כל מה שהיה זה להסתכל על הרצפה כיוון שכך פקדה השמש.
\'\'מוזר יעקוב אתה לא חושב? רק אתמול ירד גשם\'\'.
יעקוב יסתכל בחיוך על התיק המיוחד שקנה בביקורו באמריקה
הוא היה איש אינטליגנטי מעל הממוצע, לפחות מספיק בשביל לסחוב משקפי שמש לעת הצורך ביחד עם מטריה קטנה . הרכיב אותם בזמן שהוריד את חליפת העסקים החומה והמרופדת ושם אותה בתיקו.
\'\'תמיד צריך להיות מוכן. אם תרצה או לא העולם ממשיך ללכת ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליו\'\' .
זה היה משפט שלמד מאביו. אחד החלוצים הראשונים שהגיעו מליטא…או יותר נכון ברחו מהצורר ומסילות הברזל.
אביו – ששינה את שמו לזכריה ברגע העלייה לארץ , עבד קשה בסלילת כבישים. איש אדמה היה הוא כי רצה בטובת בנו היחיד לעולם טוב יותר. למעשה זכריה היה כל כך חרוץ שעמד בקצב של שני פועלים. עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה.

יעקב הריח ריח של שינוי . בזמן ששאר האנשים התלבשו באופן צנוע הוא חזה את השינוי שהתחיל לבוא. זה קרה בגלל האנשים…הוא ידע לבחון אנשים בצורה טובה ושם לב למגמה שמצטברת.
הצעירים שהסתובב איתם לא רצו להיות כמו הוריהם וחיפשו לייצר לעצמם זהות. להיות מיוחדים בדרכם.
העסק שפתח זינק. עובד אחד ואז שניים… הנשים שהעסיק היו ייצוגיות במיטב הבגדים וכך אחר כך הוקם סניף ועוד סניף.
חברו של יעקב שם לב לדבר ונעצר.
יעקב שלא הבין למה הסתכל לפתע למטה.
ראה אדם שפוף עם בגדי איכות יושב על הריצפה.
לא נתן לזה את הדעת ונופף לזכירה להמשיך ללכת.
לאחר כמה צעדים נשמע צעקה:
"לירה לפאומה . 8 לעצה"