המקום שאנשים אבודים הולכים אליו/פרק 1

סליחה?, אפשר לעבור?
שמעתי קול רך ושקט
וכשהסתובבתי ראיתי אותה
היא הייתה נמוכה
והיו לה עיניים קטנות אבל הכחול שבהם נצנץ
היא הייתה לבושה בשמלה שחורה עם כיסוי ראש שחור
"כן סליחה"
ירדנו באותה תחנה והתחלתי ללכת לכיוון שאמא שלי נמצאת בו, הלכנו והיינו זה לצד זה ולא דיברנו. שתיקה מביכה. הגענו לבית. הלכתי לאיפה שאמא שלי ישנה
"כאן שוכבת גברת גרל, גרל מתה בתרם עת והשאירה אחריה בעל ושני ילדים"
הנחתי את החרציות הלבנות שאמא שלי אהבה והלכתי.
אמא שלי מתה לפני כחצי שנה
היא נישאה לאבא שלי, שלקה אז במחלה שמנעה ממנו לעבוד אז אמא שלי עבדה בשלוש עבודות שונות כדי לפרנס את הבית. היא קרסה לפני חצי שנה מעומס.
איבדתי אותה.
כשהיא הלכה אבא שלי נרפא מהמחלה אבל נפל למטה. אלכוהול וסמים. הוא הולך בערב וחוזר בבוקר. שתוי ומסומם. הוא לרוב ישן אז אני לא מתקשר איתו כל כך. איבדתי אותו.
ואז יש אותי
אני תלמיד בכיתה י' בבית ספר הגבוה לאומנוית. אף אל פי שאני תלמיד עצלן קיבלו אותי לשם כי אני ספורטאי מצטיין. כדורסל בעיקר.
אחותי… אחותי חולה. היא בת 10. היא נהייתה חולה מהדיכאון של אחרי המוות של אמא שלי, היא התחלשה והפסיקה לאכול. אחותי נלחמת בעצמה כל יום. אני רוצה להציל אותה.
חזרתי לתחנת האוטובוס, הילדה ההיא עמדה לידי. היא גם ביקרה משהו.
ישבנו זה לצד זה באוטובוס
"מי נשאר רק בלב שלך?"
אותו קול כמו מקודם
הרמתי את הראש והסתכלתי עליה.
"אמא שלי"
"יש אנשים שהתחלת בלב שלהם ובסוף הם גמרו בשלך"
"חברה שלי, לפני שלוש שנים לקחה את החיים שלה, היא רק בלב שלי. היא הצילה אותי ואני לא יכולתי להציל אותה, קצת פתטי, לא?"
היא הסתכלה על הרצפה של האוטובוס
הרגשתי משהו מוזר, כאילו היא שונה מכולם, יש לה עולם שונה
כאילו היא מיקום אחר. רציתי להיכנס ליקום הזה, להיות חלק ממנו.
תפסתי את היד שלה בחוזקה והיא נבהלה והסתכלה עליי
"קחי אותי לעולם שלך בבקשה! ליקום שלך! לחיים שלך!"
היא הסתכלה עליי וציחקקה, יכולתי להבין אותה את האמת. הרגשתי קצת לוזר.
היא קירבה את המצח שלה לשלי
"תצטרף למסע איתי, נעשה אותו יחד. אני מבטיחה שאראה לך"
עד מהרה היינו רק שנינו באוטובוס
האוטובוס עצר בתחנה הסופית, והקריזה ביקשה מאיתנו לצאת
ציחקקנו זה לזו וירדנו.
התחנה הסופית הייתה קרובה לבית שלי ולשלה.
"אתה יכול לבוא אליי אם אין לך איפה להיות הלילה."
"יש לי איפה להיות, אני גר קרוב לפה."
היא הצביעה על המאפיה בקצה הרחוב ואמרה
"זה הבית שלי!, ההורים שלי עובדים שם, אם תרצה יום אחד לבקר אותי או לאכול לחם טעים אל תהסס"
ציחקקתי
"ביי, היה נעים להכיר. אממ מה השם שלך?"
"מאקו גרל ואת?"
"הניליה סאטו אבל קרא לי נילי"
הניליה סאטו, תלמידה חדשה שעוברת לתיכון שאני לומד בו. הכרתי אותה יום לפני תחילת הלימודים.
"להתראות נילי, נתראה מחר"
"להתראות מאקו, נתראה מחר, אני אחכה לך בשמונה וחצי ליד המאפיה ונלך יחד"
הנהנתי ופניתי לבית שלי
ציפיתי שכשאכנס אני אראה את אמא שלי מכינה את העוף האהוב עליי, את אחותי צובעת פיות במחברת שאמא שלי הכינה לה ואבא שלי קורא ספר ושותה תה.
אבל זה אף פעם לא ככה, לפחות לא בחצי שנה האחרונה.
כשנכנסתי אחותי ישבה בצד של החדר מכונסת לתוך עצמה עם המתכונים של אמא שלי, בוכה. אבא שלי שפוך בפינת הבית ומדיף ריח רע וסלון הפוך מלא בכדורי הרגעה ואלכוהול.
ניגשתי לאחותי
"רייל, רוצה ללכת לאכול בחוץ?"
"לא. אני רוצה את העוף של אמא. תכין לי את העוף של אמא"
לקחתי את המתכון מהיד של ריילי וראיתי אותו, וזה העלה בי חיוך, דמיינתי את אמא שלי מספרת לי אותו.
לקחתי את היד של ריילי ואמרתי
"בואי נלך להכין את העוף של אמא!"