המצפן פרק 2

" דינההההה !!!!!!! " קרא לי מישהו , " פיט !!! " החזרתי לחישה , הוא בא לחפש אותי , אבל אני לא יכולה לצרוח ! מה לעשות ? קצב הלב שוב עלה , אני חייבת לעשות משהוא !! קשה לנשום , אם לא העשה משהוא הם יעברו לידי בלי לשים לב אלי , התגלגלתי מצד לצד , זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות , העיניים שלי העלו דמעות , בכיתי , אבל בשקט , אי אפשר בקול . כל תזוזה כעבה לי . התנשמתי בקול , הצעדים התקרבו , כבר אפשר לשמוע את העלים נמעכים מתחת לרגליים שלהם . הוא לא לבד , יותר מידי עלים פצפצו שם " היא לא פה , צריך לחפש שם ! " . דניאל !!! גם היא שם , הם הגיעו אחרי ,לחפש אותי , " חייבת לעשות משהוא …. לחשוב ברור " לחשתי בזמן שהזזתי את קצה האף מצד לצד , זה עוזר לי להתרכז . הסתכלי לצדדים , מה אני העשה ? "אבן , אני צריכה את האבן הזאת " אמרתי בזמן שהסתכלתי על אבן שפיצית שנמצאת בארך מטר ממני , התחלתי לזחול אליה , כל תזוזה גרמה לי כאב רב , לא יאומן כמה שזה כואב לזחול עם רגל עקומה , אבל המחשבה שאני אמות מדימום , רעב או צמע ביער עם סנאי מטקטק , כאבה לי יותר מהרגל . כמעט הגעתי , ממש קרובה , אבל עצרתי אני לא יכולה ללכת יותר , התכוונתי להגיד לזחול . בערך 10 שניות שכבתי בתנוחה מוזרה שומעת איך העזרה שלי מתרחקת ממני , בעודה צורחת דינה בקול . הרמתי את הראש " זה לא יקרה " לחשתי בזמן שהידיים גוררות אותי קדימה , בכוחות האחרוניםשהיו לי משכתי את עצמי קדימה ואז , חצי מטר , משיכה אחרונה …. הגעתי ! כמו אינסטינקט תפסתי את האבן והעפתי אותה אל קן דבורים , שנפל בקול פיצוח חזק על הרצפה . הרווחתי את העיינים בהבעת הפתעה . "אולי 100 בספורט , אבל זה היה צירוף מקרים דיי מוזר" חשתי לי במוח .בעצם התכוונתי לזרוק אותה על עץ שנדמה לי היה דיי קרוב אליהם . בזמן זה הדבורים התפשטו על הרצפה כמו נמלים על סוכר , הרבה בכל מקום . אני לא יכולה יותר , חשבתי לי , ונתתי לעייפות , לכאב , ולמחשבות לעטוף אותי .עייני נעצמו בכבדות , וזה לא היה משנה לי עכשיו מה יקרה איתי כי עכשיו העתיד שלי תלוי באנשים הקרובים לי , החברים שלי.

התעוררתי בחדר לבן , עם נורות בוהקות שסנוורו את עייני . בית חולים , כבר ידעתי מראש שהגיע לפה. רגל עקומה , מוח עקום , הכול פצוע ומדמם , היה טיפשי מצדי לקוות שאני אתעורר במיטה היפה שלי , שאליה כל כך התגעגעתי . אחר כך שמתי לב שמישהו שר לידי ,את הסוף של השיר שאני ודניאל המצאנו אחרי עוד אחד מההתפרצויות שלי , בגלל זה ידעתי שאני לא לבד . הייתי עם דניאל, ואיך ידעתי את זה ? זה פשוט , היא היחידה שמכירה אותו . חייכתי קצת וניסיתי להסתובב אליה , להראות שאני שומעת, אבל הגוף שלי היה משותק. בקושי וכאב רב הצלחתי להזיז את הראש לצד שלה וראיתי איך היא מעצבת תמונה שלנו בפוטושופ של הלפטופ שלה, ובדיוק הדליקה השיר עצוב של " 1D" בכל עוצמת הקול . חייכתי , לא רציתי צומי יותר , אהבתי להסתכל איך היא מעצבת בפוטושופ , היא עושה את זה כל כך זהיר , ואת כל הנשמה היא מוציאה כל תמונה קטנה שהיא עיצבה . חשבתי לרגע על מה שקרה … והבנתי שאולי נעקצתי מכל הדבורים שהפלתי בטעות על הרצפה , אבל זה גרם להם למצוא אותי , ושמחתי בגלל זה , אפילו יותר , הייתי מאושרת !. אבל אין לי שום כוונה לעשות את זה עוד פעם . ואז נזכרתי שנפרדתי מהסנאי המטקטק הזה , ששיגע אותי כל ה10 דקות שהייתי ביער שם. לא משנה , אני גם ככה לא התגעגע. הכוחות התחילו לחזור אלי לאט , כבר יכולתי להרים את הצוואר כדי לראות מה קרה עם הגוף שלי . שום עקיצה . רק הרגל והיד היו חבושים, ושום קרם או פלסטר לא היו דבוקים אלי , הרמתי גבה וחזרתי לשכב, נגמר הכוח , צריך להטעין מחדש . ברגע הזה דניאל שמה לב שמשהו זז שם, היא בטח כבר סיימה את התמונה כי כשהיא מעצבת אף אחד לא יזיז אותה . היא הרימה את הראש והתחילה לצרוח בקול רם שהתעוררתי , "תורידי את האוזניות , סתמי , למה את צורחת ? " אמרתי בלי קול , רק עם השפתיים , בניסיון לגרום לה להבין אותי . היא לא הייתה מטומטמת הנמיכה את עוצמת הקול באוזניות , הורידה את האוזניות , וחיבקה אותי. "צריך לנעול אותך על אזיקים בלילה " היא אמרה. הנהנתי " נכון מה שנכון " אמרתי בלי קול . זה היה ברור שהרופא יכנס ויפריע לנו ברגע הדרמתי, "יש לי בשורה חשובה " הוא אמר . דניאל החמירה פנים , זה לא מבשר טובות .הסתכלתי על דניאל ואז על הרופא , עכשיו פחדתי באמת …..