המציאות של ליבי-פרק 6

"טוב בואו נראה: שלוש חולצות, שתי חצאיות, שלוש מכנסיים, סוודר, את הפלאפון ליתר ביטחון, את הבובה של חדיק, את ערכת האיפור שלי, וגם את הבובה הניו יורקית שלי והבגדים שלה ו…" ליבי דיגדגה את לחיה עם הפונפון של העט החדש "תגידי ליבי" אמרה מיה בזמן והביטה על המיטה שלה שהייתה מלאה בכל מיני חפצים "כמה זמן נהיה במוקלי?" "לא יודעת" ליבי כתבה משהו ברשימה שלה "אולי שבוע?!" "יכול להיות" אישרה מיה וקיפלה עוד חולצה שהוציאה מהארון. "בנות אתן מוכנות?" אבא נכנס לחדר ומאחוריו התגלגלה מזוודה לבנה "כן אני רק מכניסה את הדברים לתיק וכבר מוכנה" אמרה ליבי ודחפה את קופסאת האיפור שלה לתיק הוורוד. "אני מתרגשת כל כך" צייצה מיה, "כן, את לא היחידה" אמר אבא ועזר לליבי לדחוף למזוודה שלו את הבובה הניו יורקית. "אבא, ליבי, מיה, אתם מתכננים לבוא בקרוב?" נשמע קולה של אמא מלמטה "האורחים הגיעו" ליבי צווחה למשמע המילים האחרונות. וקיפצה ללמטה במהירות של צ'יטה אנטילופה וסוס יחדיו. למטה חיקו לה תום, נועה, ועדן שגם הם נשאו תיק קטן וחייכו מאוזן לאוזן, רק שהם היו פחות מתוחים מליבי. "מה קורה?" שאלה עדן "מצוין. בלי כבר להשתגר לשם" היא קיפצה מרגל לרגל "כן, אנחנו רואים" נועה חייכה. "טוב, נראה לי שאפשר כבר להשתגר?!" אמר אבא אחרי שהוא ומיה סיימו לארוז וירדו ללמטה. "כן" אישרה אמא של נועה "ותגידי שירה" היא פנתה לאמא של ליבי "איפה אתם תגורו?" "אה, אנחנו נגור באחוזת 'קרנסול' בריינבו" "הו יופי, זה מאוד קרוב אלינו. ואתם ממש שכנים של תלמון" היא הסתכלה לאמא של עדן שחייכה אל שירה. "טוב אז בואו נשתגר" קרא חיים, אבא של נועה.
המבוגרים הוציאו איזה משהו בצבע דיו אם חוט קטן בצד, משהו דומה לקלע. ליבי, עדן נועה ומיה לחצו על כפתור קטן שהפך אותן לרקדניות. ותום, הבן היחיד הקטין-הוציא משקפיים אטומים כחולים.
"תום איזה משחק משחקים אם משקפיים?" שאלה ליבי בלחש "משחק שמשתגרים איתו למוקלי" אמר תום וחבש את המשקפיים על אפו. "תום, תשתגר ראשון. אחר כך המבוגרים ואז הבנות" אמר חיים. תום מלמל כמה מילים ואורות נדלקו במסגרת החיצונית של המשקפיים. באותו רגע תום החל להזיז את ראשו וגופו לכל מיני כיוונים שונים. לפתע הוא עשה איזה סיבוב עם הרגל ואז הוא נעלם, והותיר אחריו אבקה כחולה שנחתה על הרצפה ונעלמה כלא הייתה.
"מבוגרים" המבוגרים אמרו איזו מילה מסובכת, ואז הקיפה אותם מערבולת רוח קטנה וכשהיא נעלמה הם לא היו שם. "עכשיו אנחנו" קראה עדן. ליבי שמה לב פתאום שיש מנגינה רגועה שמתאימה לריקוד והיא התחילה לרקוד לצליליה. זה היה כיף ומשחרר לרקוד סתם ככה ולעשות מתיחה לשמאל ואז- "אההההה" היא הרגישה איך רגליה ניתקות מהקרקע והיא שמעה את מיה מתקרבת אליה "אין ספק" היא צעקה אליה תוך כדי סיבוב "שזה לונה פארק בחינם-אהההה" היא צווחה כשפתאום היא החלה לצנוח וליבי אחריה…
טוב, לונה פארק-זה לא היה.
אומנם היא כמעט ולא ראתה כלום אבל היא הרגישה שהיא בדרך למוקלי שבשביל זה הכל שווה. היא נחתה על ריצפת פרקט נקייה. אחרי שלחצה על הכפתור הקטן וחזרה לבגדיה הרגילים, היא הסתכלה סביב: זה היה החדר הכי מהמם ומפנק שהיא ראתה אי פעם. היא עמדה ליד מיטת אפריון גדולה עם וילונות שקופים לבנים. כיסוי המיטה הוורוד היה חמים ונעים, ומגוון כריות קטנות וגדולות היו מסודרות עליה. על כוננית המיטה הייתה מונחת ערימה של עלונים בשם 'Queen Beeuty' ועל אדן האח היו מסודרות בובות חרסינה יפהפיות. מראת גוף מגניבה, שידת איפור עם 5,000 בשמים וכלי איפור, דובי ורדרד קטן וארון בצבע שמנת, כל אלה יצרו את חדרה החלומי במוקלי.
רגע, מה זה? ליבי התקרבה לקיר שעליו הייתה תמונה של פיה קטנה בתוך מסגרת מנוקדת, ש… לא איך זה הגיוני? איך זה שהתמונה יכולה לזוז? "אפשר לעזור לך?" נשמע קול. ליבי הסתובבה "הו, לא. זאת אני" נשמע שוב הקול. "אני בתוך התמונה". ליבי הסתובבה בחזרה לתמונה וראתה שהפיה שבתוכה דיברה אליהֱ "מממ-מה?" היא גימגמה "כל שעליך לעשות הוא פשוט להסכים לתמונה שלי להיפתח" ליבי נשמה עמוק "אני מאשרת" ברגע שהיא סיימה לומר, קו זוהר חצה את התמונה לאורך. הזכוכית של התמונה נפתחה כמו חלון והפיה יצאה החוצה. היא הייתה הרבה יותר יפה ככה, היו לה כנפיים ורודות ושיער ורדרד מתנופף, היא גם לבשה שמלה ירקרקה וביד היה לה… שרביט. "קוראים לי לסרינה" היא ריחפה אל ליבי הושיטה את ידה הקטנה ונגעה באצבעה. "מגניב" היא ליטפה את ידה של לסרינה. "בעיקרון את יכולה לעשות גן פיות" לסרינה נעמדה על ידה של ליבי "איך?" "אם יהיה לך את העט המציאותי" לסרינה אמרה באכזבה "בקושי לראש העיר של ריינבו אדון לינינגס, יש כזה" היא התיישבה בעצב. ליבי הרגישה את העצבות של לסרינה והיא ניסתה לעודד אותה "הי, אולי אני יבקש ליום הולדת שלי עט כזה, או אולי בחנוכה או פסח או-" "טוב כן, אבל זה ממש יקר, למעשה יש רק כמה בכל מוקלי!" לסרינה טיפה התרככה "אז איכשהו אני יצליח" היא חייכה אל לסרינה בתקווה שהיא תפסיק להיות עצובה, כי היד שלה התחילה לקפוא מקור… "אוקיי בסדר" הפיה ירדה מהיד שלה וריחפה סביבה. "טוב לסרינה, רוצה לצאת לסיור בבית?" הציעה ליבי "טוב" לסרינה קיפצה באוויר. ליבי באה להניח את ידה על ידית הדלת אלא שהדלת נפתחה מעצמה בעקבות טפיחת שרביטה הכחול של לסרינה. ליבי עמדה בקצהו של מסדרון עם חלונות פתוחים שהציפו אותו באור שמש נחמד. ליבי החלה ללכת לאורך המסדרון ונעצרה ליד דלת עץ שהיה רשום עליה בצבע תכלת 'החדר של מיה' ליבי נקשה על הדלת. זה הזכיר לה את אנה מ'לשבור את הקרח', רק שבניגוד לשם אצלה הדלת כן נפתחה. "היי, ליבי" עוד לפני שהיא עשתה משהו מיה משכה אותה לתוך החדר. "וואו" היא התפלאה על החדר הגדול שהיה בגווני סגול עדינים. "ו.. הי, מי זו?" מיה הצביעה על לסרינה. "אה, זה מגניב תקשיבי-" היא סיפרה לה על התמונה המוזרה ועל לסרינה ועל העט המיוחד
"אוף, באמת חבל שאין לנו אותו" מיה התאכזבה "טוב, אנחנו לא יכולות להשיג אותו בעשר דקות, אנחנו בכלל לא מכירות עדיין את האחוזה, אז-" מיה כבר הייתה מחוץ לדלת עוד לפני שהיא סיימה את המשפט. "בואי לסרינה" היא קראה ללסרינה שריחפה ליד התמונות ובחנה אותם בהתעניינות. לסרינה ריחפה לכיוון הדלת. הם החלו להסתובב בין מסדרונות וטרקלינים ממש כמו בסרטים. בסוף הן מצאו עצמם בלובי עגול מטורף, שבקצהו היה גרם מדרגות. הבנות רצו לכיוונו והחלו לרדת בעוד לסרינה מתגלשת על המעקה שהפך חלק בעקבות המגע שלה. "היי בנות" קראה אמא שכבר הייתה למטה וישבה על הספה הגדולה שבסלון המגניב. הבנות התיישבו לידה והפיה הקטנטנה השתרעה על בִּרְכָּה של ליבי. "יש עכשיו פינה לילדים בטלוויזיה" היא הורתה על המכשיר המופלא ששמו טלוויזיה, אלא שהטלוויזיה הייתה יותר מוזרה, עם מסגרת עץ ובתוך הקיר. אבל זה לא הפריעה לבנות. "שלום לכם ילדים וילדות, אני פאנקי" הציגה את עצמה אישה עם שיער כחול גולש וקפוצ'ון שחור שהיה כתוב עליו 'ריינבו אצלי ב-❤' "היום הגיעה אלינו שמועה שהגיעו כמה ילדים חדשים למוקלי, ואנחנו נציג לכם אותם" היא הורתה בראשה למסך שניצב מאחורי שולחן השידורים. "ובכן: אליסיה סמית' ואחיה-לורן מאנגליה" מאחוריה הופיעה תמונה של ילד וילדה ג'ינג'ים שחייכו למצלמה "רופרט וואלקר מאמריקה" ילד אם שיער חום ובלורית הופיע הפעם "אורן וכרמל לדרמן מישראל" התמונה התחלפה "נועם, עידו ומיקה פינס" על המסך התחלפו תמונות ועוד ועוד ילדים נאמרו מכל מיני ארצות ומקומות. עד ש… " מיה וליבי אבלס מישראל" הופיעה תמונה שלהם בלונה פארק באבוב. מיה צרחה "זה פשוט מגניב" וליבי מחאה כפיים התלהבות. השדרנית המשיכה לקרוא בשמם של ילדים וילדות. היא הספיקה לקרוא בשמו של ילד יחסית חתיך, לפני שמהחלון נכנסה ציפור כחולה ולא מוכרת ונחתה על השולחן. "גברת מטסן מוסרת לכבוד ליבי אבלס ומיה אבלס שהן-כלומר אתן- מוזמנות מחר בשעה תשע בדיוק לתחילת שנת הלימודים בבית הספר פאלובוס" היא אמרה באילברית ויצאה. "וואו" אמרה מיה "ראית איזו מהממת היא?" באותו רגע נכנסה שוב הציפור ואמרה "אגב, אני בן" ויצאה.
ליבי ומיה צחקו וחזרו לטלוויזיה.
המשך יבוא בקרוב…