המציאות של ליבי-פרק 5

זה היה מצחיק לחשוב שהבחוץ מגניב, כי לעומת הבתוך של החנות הוא היה עוד נחמד. זו הייתה חנות עצומה שהייתה חלל עם שטיחים, קורסאות וספות נוחות. צמחי קיסוס ועציצים ירוקים התמקמו על פני הקירות, ובאוויר שרתה אווירה חופשית "זאת החנות?" אמרה ליבי "איפה השמלות והכתרים שראינו בחוץ?" היא שאלה את אמא אהה זה שם" אמא הצביעה על וילון לבן ענקי שהיה מחובר לקיר ומאחוריו נשמעו קולות. ליבי ריחפה לכיוונו והסיטה אותו. היא הייתה נכנסת לחלום טוב לולא הרגש אמר לה להתחיל לקנות את מה שהיא ראתה. מה שהיה מחוץ לחנות התגמד עוד יותר לעומת החנות עצמה. הדלפק של החנות לא היה דלפק אלא מזנון נסיכות אחד גדול. הרצפה הייתה מבריקה עד שליבי יכלה לבחון את עצמה איתה. על מדפי נוי היו מסודרות תמונות יפות שבהן הופיעו ילדות, נערות ונשים בשמלות ובגדים יפים, שישבו על עננים ורכבו על חדי קרן. ליבי הכי התלהבה על ילדה אם כתר קטן שלבשה שמלה וורודה ונעלי עקב כחולות וישבה על פרח צהבהב. לאורך הקירות היו בובות שהולבשו עליהן שמלות פאר ובגדי אופנה. ליבי התחילה לסרוק כל סנטימטר בחנות ולדמיין איך היא הולכת להיראות איתם. לפתע היא ראתה את מה שהיא חיפשה, בובת הלבשה שלבשה שמלה, גופיה פורחת ונעלה נעלי בלט, ממש כמו שליבי רצתה. היא התחילה ללכת לדלפק ששם אמא הייתה אבל משהו לכד את עיינה, היא התקרבה אליו, ואז היא שמה לב שיש בו מצלמה ומסך. היא מיהרה להסתיר את הפנים שלה מהמצלמה, אמא אמרה לה פעם שיש אנשים מסוכנים שפורצים למצלמות של מחשבים, וזה מסוכן, אך הורידה את ידיה כשראתה מה צריך לעשות אם המכשיר: "מכונת הבְּיוּדִי נוצרה בשביל שלא תצטרכי למדוד את הבגד במלתחה אלא פשוט תמדדי אותם באופן דיגיטלי" קרא קול נעים של אישה "הדבר שתצטרכי לעשות הוא פשוט לצלם את הפנים שלך ומיד יופיעו על המסך כל הבגדים והכתרים שיש בחנות. באופן הכי פשוט יש ללחוץ על הבגד שמצא חן בעינייך וכבר תיראי את עצמך, עם הבגד". מיד כשהקול סיים לדבר ראתה ליבי שעל המסך הופיעו שבע קטגוריות: שמלות, איפור, כתרים, נעליים, חולצות, חצאיות ומכנסיים. היא לחצה על 'שמלות' והמסך התחלף לעוד ארבע קטגוריות שמלות פאר, שמלות פשוטות, שמלות לאירועים ושמלות ריקוד. היא לחצה על ריקוד ומיד הופיעו מלא שמלות של בלט, היפ-הופ, פלמנקו וכל השמלות ריקוד האפשריות בעולם. היא מצאה את השמלה שהיא ראתה מקודם ואפילו היה שם סרטון של ריקוד בלט. היא לחצה על התמונה של עגלת הקניות ומיד הופיע כיתוב שבו הודיעו לה שהשמלה הועברה לדלפק. היא יצאה מהקטגוריה של השמלות אחרי שהיא קנתה שתי שמלות פשוטות ושמלה אחת באירועים. אחר כך היא קנתה נעלי בלט נעלי ספורט לבנים ולחצה על סיום קניה. עכשיו היא הלכה לאמא, שלבנתיים גם קנתה גם כמה בגדים לעצמה ושכבר רשמה את הבגדים שלהם והם יצאו בייחד מהחנות ונכנסו לקצפת לאכול משהו חלבי. "נו מותק, השגת את מה שאת רוצה?" שאלה אמא כשהיא וליבי התיישבו על כיסאות גבוהים ואכלו וופל בלגי "כמעט" ליבי הניחה אצבע מתחת לנטיף שוקולד לבן וליקקה אותו "למה כמעט?" שאלה אמא "פשוט לא קניתי עדיין את הסדרה של 'ממלכת חדי הקרן' "וזה חובה קריאה" היא לקחה ביס מהוופל בלגי ושתתה מהמילקשייק שלה, "טוב, אם יישאר לנו זמן נקנה לך" הבטיחה אמא.
בשעה חמש הם העמיסו את השקיות, והחלו בנסיעה. כשהם הגיעו הביתה, התברר להם שמיה ואבא הכינו עוגת יום הולדת בצורת חד קרן אם בצק סוכר (אבא עבד פעם במסעדת מתוקים ונשארה לו עדיין קצת השראה). אחרי שהם אכלו ארוחת ערב הם התכוננו לסרט. ליבי בחרה לראות 'לשבור את הקרח' הם ישבו כולם במיטה של אבא ואמא וראו אותו. באמצע הסרט קינן קול קטן במוחה של ליבי: 'תגלי להם כבר…!" "רגע" היא ענתה לו "סוד להחביא אל תכספי…" "נו?" הקול לא וויתר "די! עוד מעט" "כן זה סופי, לא יגלו… טוב, עכשיו ידעו…." ליבי עצרה את הסרט ומיה הפסיקה לשיר. "מה קרה מתוקה?" "אהה…" ליבי גמגמה כשהם הסתכלו עליה "אני… יש- כאילו…." "כן?!" מיה ניסתה לזרז אותה "יש ארץ של חדי קרן" כולם הביטו בה "מה?" "ליבי מתוקה אני לא בטוח שזה אמיתי, רפונזל וזוטרופוליס זה דברים דמיוניים, שאין אותם באמת" אמר אבא. "תשאלו את ווישי" ליבי ירדה מהמיטה ונקשה על דלתו של ווישי. היה שקט ואז נשמעו צעדים קטנים. אמא הביטה בהלם בבית הבובות והיא התפלצה כשהדלת הכחולה נפתחה בחריקה שקטה וווישי בכבודו ובעצמו עמד בפתח אם הכובע המחודד שלו ובגדיו המפורסמים. "הו, שלום לכם ידידי, נעים לראות אתכם" הוא אמר ואז הוא מיקד את מבטו על ההורים "וואו, אתם עדיין לא ביקרתם אותי" הוא נקש באצבעו ומיד הופיע גשר קטן שהתאים לגודלו, שהסתיים על המיטה של אבא ואמא, ווישי החל ללכת עליו ולאחר דקה הוא טיפס כבר על ידה של ליבי. "ובכן אני סבור שליבי או מיה החליטו לספר לכם על מוקלי, אבל אם זה קשה-ואני יודע שזה קשה-הלילה אני יחדיר את כל המידע שאתם צריכים לתוך מוחותיכם" "מוקלי?" אמא יצאה מההלם שאחז בה "אז היא לא הסבירה לכם?" ווישי ניסה להבין במוחו הגמדי "ליבי סיפרה לנו על ארץ של חדי קרן וכאלה היא לא סיפרה לנו על שום 'מוקלי' " "אז גם את זה אני יעביר לכם. ו…מיה" ווישי פנה למיה "בתוך המחבוא שלך יהיה בגדי בלט, את כבר בבוקר תדעי מה לעשות איתם" הוא קרץ ונעלם עם הגשר. היד של ליבי נותרה מושטת ואחרי כמה שניות היא הורידה אותה ואמרה למשפחתה "אבל אסור לכם לספר על מוקלי לאף אחד!" והמשיכה את הסרט בהרגשה יותר טובה.
כשליבי נרדמה, ממש כמו החלום-מציאות אם נועה גם הפעם הופיעה מישהי, אבל הפעם היא לא הייתה נועה אלא מישהי לא מוכרת שהציגה את עצמה בשם מליסה. "אני בת גילך, ונועה עדן ותום מכירים אותי. נועה אמרה שהיא כבר לא יכולה כי סבתא שלה כמעט תפסה אותה, עדן לא קיבלה ותום לא יודע להרצות אז הם בקשו ממני ללמד אותך אילברית" הילדה דיברה בקול משועמם, כאילו שהיא כבר 200 פעם לפחות עשתה את אותו דבר. "אממ, טוב אני יכניס לך עכשיו בעזרת ה'קלוריזנט' את ה-" "בעזרת ה…?" ליבי התבלבלה "ה'קלוריזנט'. זה מכשיר שבעזרתו משתילים את האילברית במוח של אנשים חדשים" "טוב תמשיכי" "אז עכשיו את תרגישי כאילו שמו לך מול הפרצוף מאוורר, אבל אחר כך כבר תדעי אילברית, אוקי?" "טוב".
ליבי הרגישה כאילו היא חזרה לבדיקת הראייה שעשו לה בבית הספר. עין אחת שלה הפכה להיות שחורה ממש ואז הייתה רוח כמו שמליסה חזתה ו… שקט. הכל חזר לעצמו. מליסה הופיעה והתחילה לדבר בשפה שהיא לא עברית או אנגלית, אבל ליבי הבינה כל מילה! מליסה שאלה משהו שבאוזן רגילה היה נשמע "נלה קרסטופ אינדרפו פילי קליפיץ'?" אבל באוזן שמבינה אילברית זה היה נשמע: "את מבינה מה אני אומרת?" "קלסי" ענתה ליבי שזה אומר 'כן' באילברית. "סרקילס" (מצוין) אמרה מליסה ומחאה כפיים. "הו, עכשיו את מוכנה להשתגר למוקלי" היא אמרה בעברית ונעלמה תוך שהיא אומרת "נתראה ב'פאלובוס' ".

בבוקר ליבי התעוררה וראתה את מיה קוראת ב'ממלכת חדי הקרן' החדש שלה. "מיה?" "ממממ?" מיה הייתה קשובה אליה בחצי אוזן. "מה השעה?" "מממ? אה, אאהה…" היא הציצה בשעונה "חמש וחצי" ליבי התפלאה "אז למה את ערה?" "כי התעוררתי" מיה חזרה לספר. בְּרַאווֹ, מיה. איזה חידוש. "ו…?" ליבי נסתה לכוון את מיה לתשובה יותר מדויקת "מה? כי כל המידע על מוקלי הגיע אלי כבר" ליבי יצאה מהחדר וירדה ללמטה כדי למצוא משהו לעשות עד שאמא תתעורר ותגיד לה שכבר שבע.
בשעה שבע אמא קראה לליבי ומיה למטבח. ומיה, שהייתה שקועה בספר התנגשה בכל דבר שהיה מטר לידה, ורק אחרי שלוש פעמים שאמא קראה לה היא הוציאה את עצמה מהספר. "אבא ואני החלטנו" אמרה אמא כשכל המשפחה ישבה ליד השולחן (מיה וליבי ישבו באותו צד!) "שכבר היום אנחנו נשתגר למוקלי. וגם קבענו אם עוד כמה חברים שמכירים אותה" "יש" קראה ליבי "אז לא נלך ללמודים?" "כן לבנתיים" חייכה אמא "רגע אבל איך את ואבא תשתגרו לשם?" שאלה מיה מבולבלת וליבי צחקה כשהיא ראתה בדמיונה את אבא משחק משחק מחשב אם כובע מצחייה הפוך על הראש. "אנחנו נשתגר בעזרת לחש" אמר אבא ולקח עוד ביצה "ומתי נצא?" "בסביבות עשר, הייתי אומר שכבר עכשיו אם אמא לא הייתה אומרת שאנחנו צריכים להתארגן" אבא הסתכל אל אמא במבט 'מאשים'. "טוב אז אני הולכת למדוד את הבגדי בלט שלי" מיה קפצה מהכיסא והחלה ללכת לחדר רוקדת לצלילי הרדיו שניגן שיר רגוע.
המשך יבוא…