המפצחת – פרק שישי

"חייבים להודיע להורים של אנה, או לפחות לבדוק אם חזרה לביתה…" היועצת המסתורית אמרה בשיחת פלאפון אל המפצחת.
הן מכירות זו את זו שנים, ככה שהיועצת לא באמת סודית. פשוט היא איננה מסתובבת בין המשרדים או עם הסוכנים.
"נכון, נכון. הפלאפון שלה נמצא במשרד ככה שהוא לא יוביל לאתר את מקומה של אנה." המפצחת אמרה דואגת. משום מה אנה נראתה לה בדיוק כמוה למרות שהיא דיברה איתה אך ורק פעם אחת בלבד.
"צריך למצוא את כתובת הבית שלה." היועצת הזכירה מנסה להוריד מדאגתה של חברתה. היא היחידה שידעה הכל על המפצחת, אפילו דברים שחגית לא ידעה.
—– —-
"הייתי יכול להסתדר בלעדיהם!" קרא הנער בלחש ועצבנות.
כמה גברים עם מסכות ומיומנות התגנבו. הם הצליחו לעבור את מצלמות האבטחה בקלות ואף אחד לא ראה אותם.
"טוב, תישאר כאן ותדליף מידע… מה נראה לך?" קרא אחד מהם שלא עשה כלום מעבר ללתת פקודות חכמות. "אבא שלך לא רוצה מאיתנו לתת לך להסתכן. הוא מתכנן עתיד גדול ועוצמתי בשליטתך…" הוא הוסיף כששאר הגברים שיחררו אותו.
הנער הביט בידיו המשוחררות ונמלט כל עוד נפשו בו.
—- —–
"מה את אומרת??" המפצחת קראה, כל מבטיהם של הסובבים סקרו אותה. המפצחת נראתה מאוד מודאגת ולא רק זה עכשיו קצת עצבנית. "איך קיבלו את אנה ככה לעבוד פה?" היא הוסיפה מתעצבנת על המזכירה.
החדר עמד דום. כולם צפו במתרחש.
"אני לא יודעת, פשוט לא כתוב כתובת בית." המזכירה נאנחה מרגישה כאילו כל האשמה נופלת עליה. "אולי עדיף לך להתעלם ממנה, היא תחזור מחר." היא הוסיפה.
המפצחת הסתובבה בעצבים. "יש משהו מועיל שכתוב בתיק הסוכנים של אנה?" היא שאלה כשגבה מופנה אל המזכירה.
כמה רגעים בהן המזכירה דיפדפה מהר בין כמה תיקיות. "מצאתי!" לבסוף היא קראה הורסת את השקט.
המפצחת ועוד כמה סקרנים מיהרו להסתכל.
"תיק אומנה?" המפצחת הביטה מופתעת. "הייתי צריכה לנחש… אין לה בית קבוע." לחשה המפצחת, ממהרת לעצמה עם התיק אומנה לחפש אחר הכתובת.

גדר גבוה סובבה את חצר הבית. חלונות היו נעולות ותריסים מוגפים. רעד לא חלף בגופה של המפצחת. היא ועוד שני הסוכנות הרגילות שלה נכנסו לחצר ניגשות אל פתח הבית.
המפצחת לא חיכתה לא היססה ובטח שלא חשבה. היא ישר דפקה על הדלת בחוזקה.
דמות לא נחמדה ניצבה בפתח הדלת. ריח בושם חזק הדליף ממנה. "סליחה, מי אתם?" קול צווחני יצא מהאישה. היא נעמדה בפתח לא נותנת למפצחת להיכנס.
"פה בשביל אנה!" אמרה אחת הסוכנות.
"אם היא לא פה נשמח לשוחח קצת עם הורי האומנה שלה…" הסוכנת השניה אמרה סוקרת את האישה שמולם.
"כנסו כנסו!" האישה המבוהלת זזה מפתח הדלת. היא מיהרה להגיש כיבד קל ולמזוג שתיה.
"מה הילדה הצעירה עשתה עכשיו?" נכנס גבר נמוך ששיערו כבר מתחיל להלבין.
"אנחנו חוששים שיש מישהו שרודף אחריה…" רצתה המפצחת לומר אך ידעה שזה לא משהו שאפשרי לחשוף בפניהם.
"כמה זמן אתם הורי האומנה שלה?" שאלה אחת הסוכנות.
"או, יותר מידי זמן. שנה." ענתה האישה.
"אוי נו, היא מקסימה אתם תאהבו לאמץ אותה. מוכשרת בהחלט." הגבר קרא מתיישב מול הסוכנות.
"כן, כן. זה מה שרצינו לברר!" המפצחת קפצה והתחילה לדבר אחרי השתיקה הארוכה. "יש לכם מושג מה הסיפור שלה? מי היו ההורים וזה?" היא הוסיפה מבטה סוקר את כל תנועה שמתרחשת בחדר. הרוח נכנסת מחלון אחד בלבד, המטבח מלא בכלים. ההורים של אנה לא נראו לה שמחים מאנה כל כך.
"היה לה אבא בלבד. היינו יודעים מה קרה לאמא שלה אבל אין זכר אליה. רק האבא ידע משהו עליה, הוא נהרג." הסבירה האישה מתיישבת ליד בעלה. קולה הצווחני לא הנעים את האווירה בחדר. משהו בסיפור של אנה נדמה למפצחת מוכר.
— —–
הנער לא ידע לאן לפנות. החברה האלה של אביו שמרו עליו והוא ידע שהם לא יתנו לו לצאת עד גיל שמונה עשרה.
הנער מיהר מנסה למצוא מחסה לפני שימצאו אותו.
"גם הסוכנות עומדת לחפש אחרי. בכל רגע הם יראו שברחתי. גם החברה של אבא שלי מחפשים רק 'לשמור' עליי…" הנער מילמל לעצמו. הוא רץ.
החושך ירד, הוא רק צריך למצוא מקום לישון בו. מקום מסתור.
——– —–
"מתי אנה צריכה לחזור?" שאלה המפצחת. היא רצתה רק לראות שאנה בסדר שהיא עוד בחיים.
"לא יודעים, היא מגיעה מאוחר אחרי עבודה וקמה מוקדם לפני עבודה… היא מביאה הרבה כסף הביתה!" האישה אמרה כאילו זה דבר רגיל בעיניה.
"מה??" שני הסוכנות והמפצחת אמרו בבת אחת. מופתעות.
"איך אפשר להתנהג ככה? היא רק ילדה!" אחת הסוכנות אמרה. "אנחנו לוקחים אותה ברגע שהיא תחזור!" היא הוסיפה כאילו שהיא מחליטה. כאילו שהיא המפצחת בעבודה.
המפצחת שמחה שהיא לא זו שהייתה צריכה לומר זאת. היא הרגישה דאגה כלפי אנה. דאגה מיוחדת.
"אנחנו נביא טפסים!" קראו בצהלה הורי האומנה של אנה. כן, הם רצו להיפטר ממנה.
—– —–
ברחוב החשוך התהלכו חבורה של אנשים, הם מחפשים. מחפשים אחר נער. נער שהיה מאוד חשוב למנהיג של החבורה שלהם. הנער הוא הבן שלו הוא חייב להיות זה שממשיך אותו.
"אבא שלו עושה הכל בשבילו והוא בורח?" אמר אחד לחברו. "אני לא מבין את הנער הזה…" הוא הוסיף לומר.
"רוי הוא ילד לא קל. גדל עם אבא שמסתתר מהשוטרים, שכל הזמן היה עסוק… בעיות יש לו כבר מילדות." אמר אחד אחר ששמע את השיחה. "אי אפשר להבין אנשים כמוהו. בסוף זה עוזר להם, הם מקבלים מלגדול ככה עוצמה וכוח שליטה." האיש הוסיף. השיחה הנעימה את זמנם בחיפושים הממושכים.

הדמויות חולפות משוחחות על נער. על רוי.
אותו הנער מסתתר ומקשיב. "לא הגיוני שכל מה שאבא עושה בשבילי זה כל כך טוב לעתיד שלי… אני סובל!" הנער לחש לעצמו. את המשפטים האלו אמר לעצמו כבר מיליון פעם.
"הם לא יימצאו אותי!" רוי החליט. הוא כבר נער, הוא יכול לחיות בלי אביו. הוא יגדל בלי עזרתו וכולם יראו למה הוא נהפך.
הנער מיהר להתנועע לכיוון ההפוך משאר החבורה שמחפשת אחריו.
את היעד שלו הוא ידע. הוא פנה כמה רחובות ונעצר מול- מסעדה חלבית לא יוקרתית.
רוי הכיר את בעליו של המסעדה. הם היו יושבים שעות וימים ביחד משוחחים על דברים עמוקים או סתם צחוקים.
—— —-