המפצחת – פרק שביעי

שעות מאוחרות ישבו הורי האומנה של אנה מחכים לשובה הביתה. הם מעולם לא ציפו לה. אנה הייתה מגיעה מאוחר, מתקלחת ונכנסת לישון. בבוקר אנה הייתה מתעוררת עוד לפני הזריחה שוטפת כלים ויוצאת.
"היא חייבת לחזור! כבר מאוחר מאוד!" אחת הסוכנות לחשה, רואה איך כל דקה מוסיפה דאגה על פניה של המפצחת.
צילצול דק של הפלאפון של המפצחת בקע מתוך הדממה.
המפצחת ענתה מאזינה ומופתעת.
"צריכים אותי דחוף במשרד." אמרה ונפרדה.

לתוך הבניין הריק נכנסה המפצחת בצעדים כבדים. "כן, כן, שמעתי!" היא קראה אל המזכירה. שניהם התהלכו לחדר החקירות.
החדר היה ריק. רק לפני שעה קלה עוד היה שם נער.
"מה יש במצלמות האבטחה?" המפצחת שאלה.
"נותקו!" קרא סוכן עייף. הוא נשאר ועוד כמה שומרי לילה.
"מה עם המצלמות הנסתרות שמחוברות לבניין, מצלמות הריגול-אבטחה שלנו?" המפצחת שאלה.
"יש כאלה?" הופתעה המזכירה. אותה לא משתפים בהכל אבל לפעמים היא מרגישה שכן. עד שמקרים כאלה מזכירים לה את תפקידה הקטן.
"ראינו אנשים בשחור משחררים אותו, הם רבים מדברים על אבא שלו. הנער בורח מהם והם רודפים אחריו… זהו." הסוכן אמר בקצרה.
"אני לא מאמינה! כל הסכנות שם בחוץ, אנה עדיין לא נמצאה…" היא אמרה כמעט חושפת את הצד החלש שלה.
— ——–
"רוי! איזה הפתעה!" קרא המוכר של המסעדה.
"דן!" רוי קרא מחבק את הדמות החביבה שמולו. כמו אבא או דוד ככה הדוק הקשר שביניהם.
"יש לי אורחת שהגיעה, היא תישאר איתי לזמן הקרוב. אתה מוזמן תמיד!" דן אמר ומסמן להיות בשקט. הם חשבו שהאורחת ישנה.
ישבו עוד קצת זמן לשוחח.
"בטח שאתה יכול להישאר!" דן שמח, שני אורחים במכה אחת. בשבילו זה עוד ארבעה ידיים לעזור במטבח.
—— —– —
למחרת עם אור הזריחה היה מובן לכולם שאנה בצרות. היא לא חזרה בלילה.
"מתי הפעם האחרונה שראיתם אותה?" חקרה אחת הסוכנות את הורי האומנה.
"לפני חודש." האישה פלטה עייפה ומוטשת.
פניהן של הסוכנות הרגישו אדומות.
הן כעסו. בטח שכעסו. לאנה לא מגיעה התייחסות שכזו.
הם ידעו שלצלצל למשטרה זה לא יעזור. הן שלחו הודעה למפצחת הדבר היחיד שידעו לעשות.

תוך עשרים דקות המפצחת הגיעה. היא וחברותיה הסוכנות התלחששו ומיהרו. "אנחנו רואים שאנה לא פה, אולי אפילו לא הייתה פה חודש!" אחת הסוכנות אמרה דואגת.
הורי האומנה שתקו.
"אם היא חוזרת תתקשרו אלינו." המפצחת קראה. מבטה החיוור הפחיד את כולם. "איזה הורים…" היא מילמלה.
הסוכנות יצאו אחרי המפצחת אל העיר. "חפשו בכל פינה!"
—– — —-
אור הבוקר היפה. הזריחה הצבעונית ורוח הקרירה. כל אלו חברותיה המדהימות של אנה.
היא התיישבה מחוץ למסעדה מוכנה עוד שעה להתחיל לעזור במסעדה. אתמול בלילה הגיע אורח לבעל המסעדה, דן. הם שוחחו ואנה נהנתה להאזין. הם בטח לא ידעו שהיא מאזינה להם.
השיחה של דן עם אותו דמות בשם רוי הייתה מרתקת. אנה הרגישה כאן בטוחה, למרות שבקושי מצלמת אבטחה אחת יש.
השעה הזו הייתה השעה של אנה. השעה של הזריחה שעה שהציפורים מצייצות, הכל מהמם. אין שום דבר שיפריע לה!

"בוקר טוב!" דן יצא אל מול המסעדה מגיש לאנה כוס תה חם.
"בוקר טוב, תודה שהסכמת לי להישאר כאן שוב." אנה אמרה לוגמת מהתה.
"אין על מה. אני שמח תמיד לארח אותך. הייתה לי מחשבה לאמץ אותך, אני מבין שלא קל עם ההורים." דן אמר מביט באנה. הוא הכיר אותה היטב. הוא הכיר גם את אביה של אנה, ובקושי ראה פעמיים את אמא של אנה.
"הפעם היה לי קצת בעיות בעבודה. רק התקבלתי לפני יומיים וכבר נתקלתי בבעיות…" אנה לחשה. היא עדיין תוהה מדוע האזהקה הופעלה אם היא נכנסה למחשב עם הסיסמא הנכונה.
"את מוזמנת לעבוד אצלי! אני צריך עוד זוג ידיים." דן הציע ואנה לא יכלה לסרב.
— ——-
חגית הגיעה רעננה לעבודה. היא ישנה כל הלילה ללא בעיות, מעל עשר שעות רצופות. היא הגיעה למשרד רק לראות שהכל בסדר. עדיין לא נגמר יום החופש שהמפצחת הציעה לה.
"בוקר טוב חגית!" המזכירה אמרה מופתעת אבל היה צפוי.
"בוקר טוב, תוכלי לעדכן אותי על כל מה שפיספסתי?" חגית ביקשה מזמינה את המזכירה למשרדה.
הן ישבו לרגע בשקט.
"אז עדיין לא מצאו אותה?" חגית הבינה אבל שאלה.
המזכירה הנהנה בראשה.
"ושאר הלילה לא היו הרבה מקרים אחרים. רק גנבים. המשטרה יכולה לטפל בזה." המזכירה הוסיפה מנסה לנתק את השיחה מהעניין של אנה. מאז שאנה ביקשה להתקבל לעבודה אין שום שיחה מבלי להזכיר אותה.
"תודיעי למפצחת שאני חוזרת לעבוד! אין זמן לחופשה עכשיו. יש חיים של נערה צעירה באחראיות שלנו." חגית אמרה ללא היסוס. "תודיעי לה שהיא הולכת לפצח את מקום מחבואה של אנה מהר. בנתיים אני אחראית על השאר!" היא הוסיפה לומר.
המזכירה מיהרה לבצע את תפקידה, חושבת לעצמה כמה רצתה לומר קצת את דעתה.
— —–
"אנה, אתמול הגיע אלי אורח אחר, חבר. הוא גם ישאר כאן לזמן הקרוב. אני בטוח שתתחברו מאוד!" דן אמר. הם ניגשו לפתוח את החנות. "לכי תדפקי בחדר השני מאחורי החנות, הוא צריך להיות ער כבר." דן ביקש ואנה מיהרה למאחורי החנות.
שם היא דפקה על הדלת נקישות קלות. "בוקר טוב! דן אמר להעיר אותך." אנה קראה בקול עליז. היא לא הייתה מוכנה למה שחיכה לה מאחורי הדלת ההיא.