המפצחת – פרק אחת עשרה

רוי התהלך ברחובות בין אנשים. כל מחשבותיו התרכזו בלחפש אחר אוכל, משהו לעזור לו לשרוד את הלילה הבא. השמש התחילה לשקוע, שעת בין הארבעיים.
כשמבלי סימן שני ידיים תופסות את רוי ודוחפות אותו לצד. רוי קצת נבהל, הוא היה שקוע במחשבותיו. שני הידיים שתפסו את רוי הרפו.
רוי הביט בפנים השייכות לאדם שאחז בו לפני רגע.
"אבא!" רוי קרא חצי מבוהל. האדם האחרון שרוי ציפה לו. "חשבתי שאתה מישהו אחר…" הוא הוסיף ממלמל.
"את צדקת בהכל!" אביו של רוי לחש מביט בריצפה. "הייתי חייב להקשיב לך… בוא תחזור הביתה!" הוא הוסיף מתקרב לחבק את רוי. מעשה לא רק שאינו צפוי, אף פעם לא התרחש מאז שרוי התבגר.
תוך כדי שאביו מוחץ אותו רוי מצליח לעכל את הסיטואציה.
"אבא, איך יצאת מהכלא?" רוי שאל עדיין מחוץ על ידי אביו.
נשימות שקטות ואנשים מתחלפים מבלי להביט. רוי ואביו עומדים בזרועות אחד של השני עייפים ורעבים.
"קודם אכניס אותך חזרה הביתה, אתן לך שם כינוי ואת הכבוד שמגיע לך. אחר כך אספר הכל!" אביו של רוי אמר משחרר את החיבוק ומתחיל לצעוד שמח.
— — – – —-
המפצחת נעמדה בפתח המוזאון עסוקה בדפים שנשארו בידיה. הדברים האחרונים שנשארו מהסוכנות, אותם היא לא יכלה להשמיד. פשוט לא מסוגלת.
"מחר פותחים את המוזאון לקהל הרחב…" אסתר אמרה מתקרבת אל המפצחת בשמחה. היא תמיד רצתה לפתוח מוזאון כתחביב אחרי שתהיה סוכנת ותרצה לנוח מכל האקשן. אסתר אף פעם לא חשבה שככה יהיה בסוף.
"מי יודע אולי אנה תגיע גם." גפן אמרה צועדת גם היא לעברם. שלושתם בפתח המוזאון מביטים בפועלים המשפצים את הבניין.
עיניה של המפצחת נפתחו כששמעה את דבריה של גפן. היא לא הפסיקה לחשוב עליה, היא לא רצתה לשחרר. הדאגה לאנה מילאה שוב את הדאגות במוחה של המפצחת. מיליון רעיונות איך לספר לאנה שהן בעצם אמא ובת.
"אז מה עושים לגבי הסוכנות?" גפן לפתע אמרה, מפזרת את כל המחשבות על אנה מחוץ למוח של המפצחת. "גילית משהו על הפורצים?" היא הוסיפה שואלת את המפצחת. השאלה עפה באוויר משאירה סימנים שהתשובה שלילית.
"את מרחפת, כנסי לפוקוס!" רצתה המפצחת לצעוק על עצמה, במקום השאירה שתיקה. כי השתיקה היא התשובה הנכונה לכל סיטואציה לא נעימה.
מתוך עצבים המפצחת התחילה לצעוד אל תוך המוזאון. כל הציורים, פסלים אפילו הרצפה עורר בה עצב. בשביל המפצחת הסוכות הייתה כל החיים.
לפתע קלטה המפצחת משהו.
היא רצה אל החדר היחיד מאחורי כל הבניין, החדר השמור. החדר היה פתוח.
— – – —- – —
"אולי זה לא היה רעיון טוב?" אנה שאלה את עצמה מתהלכת בשקט מסתתרת מאחורי כובע. "הגעתי עד לפה אין לוותר!" השיבה למחשבותיה.
אתמול כשראתה מתחת לפנס הרחוב את אביאל עלה לה רעיון. היא התגנבה מחוץ למסעדה של דן והשאירה פתק שהיא תחזור.
אנה צעדה אל אותו הפנס שראתה את אביאל שם. צועדת בתוך נעליים שחורות שנראות כאילו יצאו הרגע מסרט. צבע הנעליים שחור בוהק, חוטים שמטפסים לכל אורך הנעל בצבעי השמיים בלילה. סוליה חזקה עם עקב נמוך, כך שאף אחד לא חושד שיש בתוך העקב חפצים מוחבאים. את הנעליים הכינה קייט כמתנה לאנה כשעבדו באותו משרד.
הקשר בין אנה לבין קייט נהרס כשאנה ברחה, הקשר בין אנה לכל אחד מהסוכנות נהרס. הקשר עם אביאל היה שונה לגמרי. הם בקושי הכירו כך ששום קשר לא נהרס, בגלל זה אנה הרגישה שדווקא אליו היא יכולה לפנות.
על יד הפנס רחוב אנה נעמדה. היא הביטה סביב כאילו אביאל חייב עדיין להיות במרחק ראיה. את הכיוון שבו אביאל ברח אנה הספיקה לראות, לשם היא פנתה.
רחוב מפותל וארוך.
—- — —- –
רוי ישב מול אביו אוכל את כל מה שהגישו. שניהם היו רעבים ובשקט.
"הכל מוכן, אדוני!" אמר אחד החברים המרובים שקשורים לאביו של רוי.
רוי קם והלך אחרי אביו. בחוץ נעמדו מלא אנשים גם חברים בקבוצה עם אביו של רוי.
"רוי, זה טקס לכבודך! אתה מוכתר היום כההמשך שלי, וכמנהיג החבורה של הדור הבא!" אביו של רוי אמר בקול גאה מלא גאווה עצמית שלו.
הטקס נראה מאוד לא רגיל בשביל כל אחד שלא מכיר מקרוב את החיים האלה. בדרך כלל מלווים את המיועד אל המנהיג כשכל אחד אוחז נר בידו. המנהיג מניח כתר מלא בנוצות מעל ראשו של המיועד ונותן לו שם כינוי. משם המיועד עובר מלווה מלווה ומכבה את הנר שלהם. כשהמלווים מאחלים לו בהצלחה.
הפעם זה קצת אחרת כי מדובר ברוי, הבן של המנהיג.
רוי צעד מאחורי אביו עם מלווים מכל הצדדים. שקט שרר. שמעו רק צעדים. כשהגיעו ליעד הלבישו את רוי וגם את אביו בגלימות שחורות מבד ישן. את כל המנהגים האלה כולם ידעו אבל אף אחד לא הבין מאיפה זה התחיל.
"הכינוי שלך מהיום…" אביו של רוי קרא בקול גבוהה. מבטם של רוי ואביו היה לתוך נר שמישהו החזיק ביניהם. כשסוף סוף אביו של רוי הסיר את עיניו מהנר הוא לחש לרוי את הכינוי שלו.
מלווה אחר הניח את כתר הנוצות על ראשו של רוי. כל הכתר הסריח אבל אף אחד לעולם לא מעז לומר זאת. אגדה אחת שמספרות האימהות לילדם כשהם קטנים הוא על ציפור פלא שהביא מתנה למישהו את הנוצות הללו לפני דורות.
"הנני מתכבד להכריז שכבודי ימשיך ויעבור אחרי לבני!" אביו של רוי קרא בחיוך. רוי הסתובב כשפניו מופנות אל המלווים. אחד אחד הניח את הנר שהחזיק על העפר ומכסה אותו בעפר עד שנכבה.
"הכינוי שלי-" רוי אמר. "בעל החוכמה!" הוא ואביו קראו ביחד.
כל המלווים הריעו ולא כמו השקט ואיחולי ההצלחה התחיל מוזיקה. כל המשפחות הילדים ונשים הצטרפו לריקודים. רק רוי היה חייב לשבת עם הגלימה, עם הכתר, עם הסירחון ובשקט, על יד אביו. פשוט להביט על השמחה.
ככה חלפו שעות, ובכל פעם שמישהו עזב את המסיבה היה צריך לאחל לרוי בהצלחה ולתת לו כמה שקלים או משהו כמתנה.
"רוי, אתה בטח יודע שעכשיו שאתה מוכרז כהממשיך אתה חייב להוכיח לכולם את מעשיך…" אביו של רוי לחש שרק שניהם ישמעו. רוי הנהן זה הרי היה צפוי.
"שוחחתי עם השרים שלי, היועצים כולם." אביו של רוי לחש מביט ישר אל תוך עיניו של בנו. "אתה חייב להביא לנו את הבוגדת הזו- אנה הנערה!"