המסתתרים – פרק 3. "חוקים"

קלינט ורובי היו המאסף של כל המון האנשים שמיהרו לתפוס מקום בישיבה השבועית. למרות החושך הכבד, קלינט הצליח לראות צללים של אנשים מזרזים את חבריהם עם תנועות ידיים מוגזמות. המעבר מהבית הנטוש עד לבסיס שימש אותם לעיתים רחוקות, לכן קלינט לא חשב להתקין שם תאורה.
קלינט כמעט קפץ ממגע בידו השמאלית. אולי היה צריך לפזר כמה נרות. הוא הסתכל שמאלה ומצא את רובי, ששיערה האדמוני שעבר את כתפיה מעט נצץ אפילו בחשיכה, כורכת את ידיה סביב מרפקו. הוא הכיר אותה שנים ושכח שהיא פוחדת מהחושך. אחת הנערות הכי אמיצות שהוא מכיר, שיכולה להתמודד מול כל איום, לאו דווקא בכוח, אלא במוח, מפחדת מהחושך.
המחשבה הזאת העלתה חצי חיוך על פניו. וגם העובדה שהיא מחבקת את ידו מעט שימחה אותו מסיבה לא מובנת.
לאחר כשלוש דקות הליכה, הם הגיעו להשתלבות מנהרות. אורות לבנים – כתומים האירו את המנהרה הראשית שמובילה אל המאורה. לפחות עכשיו קלינט יכל לראות את המנהרות הארוכות שחזרו על עצמן. הוא רק חיכה לאיזה צומת או איזה עכברוש שכולם ייבהלו ממנו. משהו שיעביר את ההליכה. אז הוא החליט לדבר עם רובי.
"רובי?" הוא לחש לה והחליק את ראשו שמאלה. "כן?" היא ענתה בתגובה, מחקה את קולו ותנועת ראשו.
"את חושבת שתהיה הודעה חשובה היום?"
"למה אתה שואל?" היא הסתכלה עליו. קלינט זהה בלבול בעיניה הכחולות שמבצבץ בהן גוון חום חלש.
"אני רוצה להבריז. את באה איתי?" היא נדה בראשה קלות וחזרה להסתכל קדימה.
היא שחררה את אחיזתה בידו והזדקפה, הרימה מעט את סנטרה והסתכלה אליו.
"אוי לא." הוא ישר הבין במה מדובר. רובי התחילה בדקלום הרצאה מספר 6# של רובי בשם 'אסור-להבריז-מאף-פגישה-של-המאורה'.
"וחוץ מזה," היא אמרה מיד לאחר שבע דקות של הרצאה בהן קלינט כמעט נרדם, "אני חושבת שאבא שלך ייעלב. זה יום ההולדת שלך, והיום יום ראשון בשבוע, פגישה שבועית. הוא ירצה שתהיה שם." קלינט הרכין מעט את ראשו ימינה ורובי הפסיקה ללכת.
"הוא עסוק, אבל אתה חשוב לו. הוא ירצה אותך שם." היא הניחה את ידיה על כתפיו, שכמעט בקושי הגיעה אליהן, וחייכה אליו. קלינט חייך חזרה והמשיך להתקדם יחד איתה.

קלינט ידע שהגיעו סוף סוף למאורה בזכות השלט:
האור שבקצה המנהרה.
הוא חשב שזה יהיה מאוד מתוחכם להציב שלט רעוע משלושה קרשי עץ שמסמר ביחד עם הכיתוב "האור שבקצה המנהרה", בקצה המנהרה.
כשרובי ראתה לראשונה את השלט, השיחה התנהלה כך –
רובי: "יותר כמו שלט מתחכם מאשר שלט מתוחכם."
קלינט: "מההה?! את יכולה לפחות להודות שהשלט יפה מאוד ויצירתי?"
רובי הרהרה מעט.
רובי: "בקריאה הראשונה חשבתי שזה "האור שבקצה הננהרה". אתה לא כותב ברור. מה זה ננהרה?"

קלינט ידע שהגיע למאורה, ביתו השני, רק בגלל הריח הטוב של האוכל שפעפע בכל פינה, אנשי מאורה שנמצאים בכל מקום, וקולות אימונים – צליל מתכתי של חרב נהלמת בחרב אחרת. הוא כבר היה רגוע יותר רק מהמחשבה שהוא נמצא במאורה.
"נו?" רובי שאלה והסיטה את מבטה אל הבניין הגדול ביותר – בניין מלבני בעל כמה קומות, גבוה פי שניים לפחות משאר הבקתות, שתי דלתות כניסה מחוברות והמילה "עירייה" חרוטה בהן. היא הסתכלה בו חזרה.
"תשכח מאבא שלך. אני אהיה מאוד עצובה אם לא תבוא לישיבה." היא אמרה והחלה לעטות 'פני כלב' עצובים. איך אפשר לעמוד ב'פני כלב' עצובים? קלינט הנהן אליה קלות, ורובי שחייכה חיוך חושף שיניים גררה אותו קדימה.
קלינט תפס במבטו את קלבי הולך לכיוון העירייה ולצידו ילדה בלונדינית ירוקת-עיניים קופצנית. קלינט שיער שזאת 'חץ'. הילדה בת השתיים-עשרה הקשוחה ביותר בתולדות המאורה.
שמה האמיתי הוא גרייס, אבל מאז שגילתה על קיום כלי נשק, היא למדה כל מה שאפשר לדעת על חץ וקשת, הכנת חצים כנשק נפרד ואף קראה לעצמה 'חץ'. הכינוי תפס במאורה.
היא לבשה את גופיית השיריון שקלבי בנה לה – לטענתה, היא צריכה להיות מוכנה לכל תרחיש, אבל בתוך שיריון מלא, חם לה.
קלבי מצא אותה לבדה בבית נטוש, קטן יותר מביתם של רובי וקלינט, ומצא אותה כחושה ורעבה יותר. קלבי ידע שכך הוא לא יכול להשאיר אותה, ונשא אותה עד למאורה.
היא גרה במאורה מאז, וחולמת להיות מפקדת צבא. לא משנה איזה צבא, כל עוד היא מפקדת עליו.
"ישיבה!!" חץ צעקה בקול גבוה אך להוט לקרב ורצה אל העירייה. קלבי רץ אחריה מנסה לתפוס אותה, ונכשל.

הישיבה עמדה להתחיל, וקלינט ורובי נכנסו כמעט באיחור לאולם הישיבות, שהוא בעצם מן אמפיתיאטרון חצי-מעוגל חצי-מלבני. נראה שאין מקום, אבל רובי מצאה מקום מושלם בשורה הרביעית. "אמרתי לך שיש לי עיני נץ." היא תקעה מרפק בידו והתיישבה.
קלינט ראה את אביו. אדם גבוה, מעט מזוקן עם שיער חום קצר. הוא החזיק את הכרטיסייה בה הוא כותב את הנקודות החשובות לדבר עליהן, אבל משהו שונה אצלו. קלינט חשב שהוא לחוץ. לא מאוד לחוץ, אביו ידוע ברוגע שלו ובהתמודדות שלו במצבי לחץ. קלינט ראה משהו בעיניים שלו. גם אם הוא היה רחוק מאוד, הוא נראה לו לחוץ.
הוא זרק את הכרטיסייה על הרצפה והתחיל לדבר.
"אנשי מאורה יקרים, אני שמח לראות אתכם בישיבה השבועית הרגילה שלנו. אבל לצערי, זאת לא תהיה ישיבה רגילה." כמעט מיד כולם החלו להתלחשש. רובי הסתכלה על קלינט מבולבלת, כאילו יודע למה אביו מתכוון.
"לפני מספר ימים, יצאה הודעה רשמית על חוקים חדשים. חוקים חדשים של השלטון. אני דורש מכולם לקיים אותם ולא להסתבך עם הניצבים.
"בעקבות שעת העוצר החדשה בשעה אחת עשרה בלילה, על כל תושבי המאורה להתייצב כאן למסדר כל יום בשעה עשר וארבעים וחמש דקות, ולהישאר לישון בבקתות. בנוסף, כל אחד מאיתנו שייראה עם נשק מחוץ למאורה, גם אם לא בכוונת תקיפה, ייעצר באותו הרג-"
"החוק הזה חל על כל העיירה? או רק עלינו?" נשמעת צעקה מאחת השורות העליונות, נשמע שזה גבר צעיר.
כולם הסתכלו לאחור, לחפש את מקור הצעקה. קלינט המשיך לבהות באביו, שנראה כמנסה בראשו לחפש את התשובה המתאימה. בסופו של דבר הוא רק הנהן בראשו.
"הוחלט להשגיח עלינו מקרוב. מתרוצצת שמועה שאנחנו מתכננים תקיפה. השמועה לא נכונה. אני מצפה מכם לשמור על פרופיל נמוך, כדי להעלים את השמועה כמה שיותר מהר. זאת תהיה תקופה קשה, אבל היא תעבור. אתם מוזמנים לחזור לעיסוקכם." הוא סיים את דבריו ונעלם כלא היה.
אנשי מאורה החלו לצעוק ולדחוף אחד את השני, בעיקר אנשי מאורה כועסים שלא מוכנים לקבל את החוקים.
רובי קמה ולחצה את ידו של קלינט לכתפה, גוררת אותו משם במהירות, מנסה לעבור בעדינות בין כולם. קלינט רק ראה את שיערה האדמוני של רובי ואנשים רבים סביבו, בלי לשים לב לתווי פניהם. הוא חזר בראשו שוב ושוב על מה שהוא מתכוון לעשות, מחשבה שנשתלה עמוק במוחו ולא עומדת לצאת.
נמאס לקלינט מניצבים. נמאס לו מחוקים. נמאס לו מלשבת בשקט ולא לעשות כלום.
קלינט עומד להראות לניצבים למה לא כדאי להתעסק יותר עם המאורה.