המסתתרים – פרק 2. "הפתעה!"

"הפתעה!" צעקו כל האנשים אשר הקיפו את קלינט. הוא הסתובב בתשעים מעלות במהירות, שלף סכין מהנדן שבחגורתו במטרה להגן על עצמו. אך הוא לא היה צריך אותו.
הוא הסתכל סביב באנשים האלה. אלו היו אנשי ה"מאורה". בין כמה אנשים הציץ פרצוף יותר מוכר לקלינט. רובי.
היא רצה אליו במהירות וחבקה אותו.
"יום הולדת 17 שמח קלינט!" אמרה בשמחה רובי וחבקה אותו. ידיה הגיעו עד לקו כתפיו. הוא נחשב בשביל רוב אנשי המאורה כאדם גבוה. הוא לא חשב שהוא כל כך גבוה. גובהה של רובי היה ממוצע, ממוצע מינוס. תמיד כשאנשים חדשים שהגיעו לעיירה (בטעות, כי אף אחד, לא רוצה לגור בכוונה במקום כזה) ראו אותו ואת רובי הולכים ברחוב, חשבו שהם אח ואחות. הם הסתובבו יחד, ולפעמים חבקו אחד את השני. וגם בגלל הבדלי הגובה. קלינט אף פעם לא הבין למה בגלל זה הם חושבים כך.
קלינט פלט אנחה. "הבהלת אותי. אמרת לי לבוא במהירות לכאן. חשבתי שקרה לך משהו" אמר קלינט ופלט אנחה נוספת. אנחת רווחה.
"טוב, אחרת איך הייתי גורמת לך לבוא לכאן? אתה לא אוהב מסיבות יום הולדת" הסבירה רובי.
"אולי אל תעשי לי מסיבות יום הולדת בשנים הבאות" הציע קלינט, רובי הנידה בראשה וחזרה לחבק את קלינט חיבוק קצר.
אנשים מוכרים נוספים התקרבו אליו. חלק לחצו את ידו, חלק חבקו אותו.
אדם גדול בא מאחוריו וחבק אותו בהפתעה. קלינט כמעט נחנק.
"מזל טוב קלינטוס!" נשמע קול נמוך, אך לא נמוך מאוד. הקול הזה היה מוכר לקלינט. האדם הגדול שחרר את קלינט מחיבוקו.
"בול עץ! איך שאני שמח לראות אותך!" קרא בשמחה קלינט. כך קרא קלינט לחברו הגדול, קלבי.
"מה אתה עושה פה? חשבתי שיצאת עם עוד כמה אנשי מאורה אל מחוץ לעיירה."
"חזרנו מהר. אני אסביר לך ולשאר בקרוב" ענה קלבי.
לפני כמה שנים, כשקלינט ורובי היו בני 13 בערך ועדיין גרו בבית הנטוש, נער שנראה כבן 15 דפק על דלת ביתם. הוא היה גדול בגובהו ורוחבו. זה היה קלבי. הוא ספר להם שמספר אנשים מהעיירה החליטו שהם לא רוצים להתמודד יותר פנים מול פנים בשלטונות ולאבד קורבנות רבים. הוא הוביל אותם אל ה"מאורה". תושבי העיירה הבינו שכדי לשרוד את השלטון האכזר, עליהם להסתתר. לכן הם החליטו להסתתר מתחת לאדמה, במנהרות שהיו קיימות דורות לפניהם.
המנהרות האלה ספקו לאנשי המאורה בית נוח. הם בנו שם בקתות עץ ואבן, אלו לא היו בתים קבועים לאנשים, כל אחד ישן באיזה בקתה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. כמובן אם מישהו לא תפס לפניו את הבקתה.
כעבור כמה זמן הומצא כינוי למנהרות האלה, "המאורה". אפילו הניצבים קוראים לאנשי המאורה כך.
לעיתים רחוקות הניצבים קוראים לאנשי המאורה גם חפרפרות.
קלינט הרים אחת מגבותיו באי הבנה, כלא מבין את חזרתו המוקדמת של קלבי.
פתאום קלינט נזכר. היום יום ראשון בשבוע. מה הם עושים במסיבה הזאת בכלל?
"תודה לכולם על המסיבה, אבל אנחנו צריכים לסיים אותה, עכשיו." קלינט הודיע בשמחה קלה, וברקע נשמעו קולות אנשי המאורה אשר רצו להמשיך לחגוג במסיבה.
הוא שמח שיש לו תירוץ לפזר את מסיבת יום ההולדת שהוא לא רצה בכלל. הוא לא היה צריך את כל הדרמות האלה של "מזל טוב, גדלת בשנה!". בשבילו, זה היה סתם יום הולדת. גם בשביל אביו.
אבא שלו היה עסוק מדי מכדי לבוא למסיבה הזאת, או לכל מסיבה אחרת שהייתה לקלינט.
מנהיג המאורה לא יכול לבזבז את זמנו במסיבות יום הולדת, הוא צריך לתכנן כל כך הרבה דברים. וקלינט הבין את זה. זה היה לו די עצוב, אבל הוא התרגל לזה. לפעמים עלתה בראשו המחשבה שאולי בגלל אבא שלו, הוא לא אוהב מסיבות יום הולדת.
"הישיבה השבועית של המאורה מתחילה בשעה אחת עשרה. לפי דעתי עכשיו עשרה לאחת עשרה. אם לא נמהר אנחנו נאחר לישיבה. ותאמינו לי, אתם לא רוצים לאחר" הזכיר קלינט.
ברעש ואי סדר מוחלט, כל חוגגי המסיבה יצאו מהבית, עד שנשארו רק קלינט, רובי ועוגה חצי אכולה. הם הסיטו את מבטם לעוגה ואז לדלת וצחקו.
רובי הלכה לעבר הדלת, וסמנה לקלינט לבוא. הוא התקדם אחריה ושניהם הלכו לשטח שמאחורי הבית. כשהם הגיעו לשם, הם ראו כל כך הרבה אנשים שמנסים להדחף לכניסה אל המאורה.
לאחר שרובי וקלינט הצטרפו למאורה, הם עדיין גרו בבית. כדי להגיע מהר יותר אל הפגישות והתכנונים, קלינט, בעזרתו של קלבי, חפרו מעבר מהבית אל המנהרות. המעבר שכעת לפחות שלושים אנשים בבת אחת מנסים לעבור בו.
חיוכים עלו על פניהם של קלינט ורובי והם התקדמו אל המעבר, ומשם אל המנהרות.