המסתתרים – פרק 1. "קלינט"

צעדים. צעדים חזקים. הצעדים הרגילים.
עשרת הניצבים הלכו ברחובות ברעש, כאילו מודיעים לכל התושבים "הנה, הגענו." הם עברו ליד כל בית, חמישה ניצבים בצד אחד של הרחוב וחמישה ניצבים בצד השני של הרחוב. הם לא נכנסו לבתים, הם הציצו מעט בחלונות, וזה נדמה לרוב התושבים שהניצבים מצוטטים להם, וזה לא כל כך שונה ממה שהם אומרים שהם עושים. הניצבים בדרך כלל מתרצים שהם "בודקים את המצב."
רוב התושבים היו בבתיהם. לא היה אף תושב מחוץ לביתו, לאף אחד לא היה מספיק אומץ כדי לא ליצור קשר עין עם הניצבים, או להראות.
תריסי החלונות הגבוהים של הבתים היו מוגפים. ממספר חלונות אקראיים בקע אור מהחריצים שבין התריסים, שבלטו בחושך שעות הערב המוקדמות. כל הדלתות בצבעים השונים והמגוונים היו סגורות. לחלק מהדלתות היו שניים או שלושה מנעולים.
רק הניצבים היו ברחובות. וקלינט.
הניצבים לא הפריעו לו. קלינט כבר היה רגיל לראות אותם, הם לא הפחידו אותו.
אבל הוא ידע שהם חוששים ממנו. הוא הבחין ברעד ידיהם ובזיעה שנטפה על מצחם. זה לא כי הוא מפחיד, לא כי הוא לוחם החרב השני הטוב ביותר בעיר. אלא כי הוא הבן של.
אף פעם לא ראו בו כקלינט, ראו אותו בתור הבן של מנהיג המחתרת.
ראו אותו כבן של האדם הכי מפחיד בכל העיירה, אחרי הניצבים, וכמי שיחליף אותו בעתיד ויהפוך לגרסה צעירה יותר של אביו. אם עדיין תהיה סיבה למחתרת. כולם קיוו שלא.
המחתרת והניצבים היו מודעים זה לזה. הם ידעו על קיומם של השני, אבל לא דברו אחד עם השני.
לא בנושא מסע ומתן, לא קרבות, כלום. לא היה בניהם קשר. ובכל זאת, הם חששו מהשני.
קלינט הלך באמצע הכביש. לא עוברות הרבה מכוניות שם, וגם אם כן הוא היה שומע אותן וזז במהירות. הוא והניצבים החליפו מבטים ספורים ועברו אחד על פני השני במהירות. הם צברו פער גדול בניהם בדקות ספורות.
קלינט הסתכל אחורה כמה פעמים, לוודא שהם לא עוקבים אחריו והתחיל לרוץ. הוא ידע שהם מספיק מהירים וחזקים כדי לתפוס אותו בפתאומיות. הוא נהיה די לחוץ.
מצפים ממנו ליותר בזמן האחרון. לוחצים עליו, משפיעים עליו להיות הכי טוב. זה יותר מדי אפילו בשבילו.
כמה אפשר להלחיץ בן אדם, חשב לעצמו קלינט במהלך הריצה.
הוא הסתכל שוב כמה פעמים לאחור והאט את קצב ריצתו עד להליכה. הוא הסתכל סביב. שיחי פרא ועשבים צהובים גדלו על האדמה היבשה. עצים בודדים ללא הרבה עלים הצליחו לצמוח באזור. הוא הלך בשביל עפר שסומן בכמה אבנים בצדדים, לא סיימו את העבודה על השביל ולכן היו קטעים שנמשכו מטרים בלי סימון.
"אם היו נותנים לי לתכנן את המראה בדרך לכאן, הייתי מרצפת את כל השביל בזפת שחור כעורב, ומגדרת את גדותיו בגדר לבנה" נהגה רובי, ידידה של קלינט, לחזור ולשתף את קלינט ברעיונותיה. הוא היה מתחיל לצחוק והיא הייתה מצטרפת וצוחקת את צחוקה המתגלגל.
קלינט הכיר את רובי שנים רבות. כשהשהשלטון החדש התחיל להשתלט על עיירתם וכל מה שסביבה, שניהם היו תמימים ולא ידעו איך להסתדר. אביהם ואחיהם של קלינט ורובי יצאו לקרבות להגן על עיירתם, והאימהות שלהם הצטרפו כחובשות לעזור לנפגעים. הם נשארו לבד בבתיהם.
לשני ילדים בני שבע היה כל כך קשה להיות לבד ולכן הם קבעו לברוח משם. מהעיירה.
הם המשיכו לרוץ בשביל שמצאו עד שהגיעו לבית עשוי עץ, הבית הגדול ביותר שראו בחייהם, עם גג רעפים אדומים. הם נכנסו אליו וגרו שם. התרחקו מכל הצרות של העיירה שלהם. מדי פעם הם יצאו וחזרו, להביא אוכל מהבתים שלהם. הם למדו לחיות לבד, והתחברו אחד עם השני.
קלינט היה בדרכו אל הבית בו רובי וקלינט בעבר התגוררו, בעקבות מסר שרובי שלחה לו, לפיו הוא צריך להגיע במהירות האפשרית לשם.
אם רובי קוראת לו הוא ישר בא. היא כרגע הייתה האדם הכי חשוב כרגע בחייו. אביו ושני אחיו הגדולים גם הם היו חשובים לו, אבל הוא לא יכל לשתף אותם במה שהוא משתף את רובי.
קלינט הגיע לסוף השביל, לבית. הוא עלה במדרגות העץ הירוקות הרעועות אל מרפסת הכניסה.
הוא הסתכל בחלונות. לא היה אור.
רובי כבר שכחה שסדרתי את האורות כאן בשבוע שעבר? חשב לעצמו קלינט.
כששניהם הגיעו לבית, הוא היה נטוש. לכן הם תקנו אותו. יש להם עדיין הרבה עבודה.
ואז קלינט הבין. היא רצתה שיבוא במהירות. האורות כבויים. שליח, לא היא, בא להביא לו את המסר. קרה לה משהו.
קלינט פתח את הדלת בעדינות ובשקט, אם כן קרה לה משהו, ומישהו מחזיק אותה כאן בכוח, עדיף שהוא לא ידע על כניסתו של קלינט.
קראק. קלינט שמע קול של עץ נשבר מימינו. דריכה. מי שזה לא יהיה, הוא לא זהיר כל כך.
האורות נפתחו בפתאומיות וקלינט ראה אנשים רבים שמקיפים אותו.