המסע שלי ושלו, ושל כל השאר-פרק ראשון-הכל מבולבל

פרק ראשון-הכל מבולבל.
הכל קרה בבוקר אחד קייצי, בבית קטן וכמעט ריק באזור. התעוררתי, אך עצמתי את עיניי שוב. צעקה חזקה וגוערת נשמעה מכיוון הסלון. "קדימה שחר, קום כבר! אתה בוודאי לא רוצה לאחר שוב!" גירדתי בראשי, והבטתי בשעון. "רק עוד חמש דקות." אמרתי לו כשאני מפהק, ועוצם שוב פעם את עיניי. כשעצמתי את עיניי עברה, נראה שבדמיוני, אימא שלי. הבטתי בה, וקמתי. היא הרי תמיד רצתה שאלמד כמו אדם נורמלי, ולא אבריז. קמתי בחוסר חשק, ובידיעה שעוד יום הולך להתבזבז. כשהלכתי לצחצח את שיניי הטלפון שלי צלצל. הבטתי בצג הטלפון, ועניתי, זה היה ירדן.
"היי!" ירדן אמר לי. "היי, מה קורה?"
"הכל בסדר. תקשיב, היום אני, נטלי, תומר והילה, רוצים להבריז מבית הספר.
יש מצב אתה גם בא? כי נטלי תדפוק לי פה סצנות, וזה מה שחסר לי. בבקשה תבוא."
נראה היה לי, כי באמת משעמם להם, ועד שירדן מבקש ממני משהו,
טוב, אני אלמד בפעם אחרת, חשבתי לעצמי ומיהרתי לחזור לטלפון."טוב, אני בא. איפה לפגוש אתכם?" שאלתי, והוא ענה.
דיברנו עוד קצת על דברים שטותיים, ואז עוד ניתק. התלבשתי במקום בבגדי בית ספר, בבגדים נורמליים, קצת שונים מתלבושת אחידה. לבשתי סנדלי שורש, למרות שאני נראה בהם די אידיוטי, אני אוהב אותם מאוד.
בסופו של דבר נפגשנו בשעה שמונה וחצי. בהתחלה, כשהגעתי למקום חשבתי שרק ירדן נמצא שם
רצתי לקראתו, אך הוא לא שם לב אליי. ראיתי לפתע שהוא דיבר עם נטלי. הפסקתי לרוץ וצעקתי שלום מרחוק.
הלכתי, וחייכתי חיוך מטומטם.
אחרי כמה דקות, באו באיחור קל זוג האוהבים, תומר והילה. נדמה לי, שרק הילה אמרה לי שלום.
אחרי כמה דקות שהייתי בודד, כשירדן מדבר עם נטלי, ותומר מדבר עם הילה. שברתי את הדיבור של הזוגות, ושאלתי את הילה לאן אנחנו הולכים. כמובן שהילה לא ידעה, ושאלה את תומר. תומר תהה, ובסופו של דבר
גם הוא לא הבין לאן. הוא שאל את נטלי, וגם היא לא ידעה. טוב ממנה, אני לא מצפה לכלום, היא מטומטמת.
והיא שאלה את ירדן. כה בזבוז זמן, פשוט הייתי שואל אותו וזהו.
ירדן גירד בראשו לכמה שניות ובחן את הסביבה. "לשם!" הוא הצביע לעבר גבעה שחרחה שכזו.
"הו, אתה כל כך מצחיק!" חייכה אליו נטלי, ורציתי לתת לה בעיטה. היא עד כדי כך מטומטמת? היא בלתי נסבלת כבר.
תומר גלגל עיניים, ובעקבותיו גם הילה.
נטלי אחזה בידו של ירדן, והילה אחזה בידו של תומר. כמה רומנטיקה, גיחכתי לעצמי.
כולם הלכו אל עבר הכיוון הזה. שפשפתי בעיניי, והגענו למקום. כמה רגעים אחרי שהגענו, שמעתי קול מוזר מסמטה שחורה כזו משונה. הסתכלתי עליה, והייתי המום. אוקיי שחר, סמטה שחורה באור בוקר, נראה שאתה מדמיין.
גירדתי את ראשי, ושוב פעם הקול הזה חזר. החלטתי לעצור.
"היי, אולי, אתם רוצים לבדוק מה יש בסמטה ההיא?" הצבעתי על אותה סמטה, שהיינו בכלל בדרך המנוגדת לה.
נטלי, בהיסוס רב, ענתה בשלילה. הילה הסכימה, אך פחדה, ותומר השחצן הזה, התחיל כבר לצעוד, ועצר.
כולנו התבוננו בירדן, רק הוא לא ענה.
נטלי, הסתכלה במבט חודרני ומאיים. אך הוא חייך אליה ועשה סימן כאילו שהוא חושב.
"האמת, שהמקום הזה באמת נראה מסקרן. אני ממש רוצה לדעת מה יש שם." הילה ותומר ירדו מהגבעה, והתחילו ללכת לשם. אני ירדתי, וירדן בעקבותיי.
נטלי נשארה שם, עומדת ומביטה בירדן. "אני לא זזה לשום מקום!" הגיבה בפחד.
"אוקיי!" ענה לה ירדן בצעקה, וחייך אליה חיוך ערמומי. "חכה, רגע, אני באה!"
היא ירדה בקושי.
תומר והילה היו די רחוקים ביחס אלינו. הם הביטו בסמטה ונעצרו. "קרה משהו?" ירדן צעק מאחור, והם הנהנו. "שמענו קול! אני נשבע לך ששמענו קול!" תומר היה נראה ממש לחוץ, פעם ראשונה שזה קורה לו, נראה שהוא ממש נכנס לטראומה מהקול הזה.
כולנו התקרבנו, ושוב נטלי נשארה מאחור, והפעם היא לא הגיעה. "אני אחכה כאן, למקרה חירום!" זה היה התירוץ שלה. התקרבנו, וככל שהתקרבנו שמענו נהמות חזקות יותר. החלטנו בשיא, לחזור.
תומר היה נראה ממש כמו מטורף, והילה גם נכנסה לסרטים. ירדן דווקא היה בסדר עם העובדה, שקול נוהם מולו. חזרנו כולם למעלה.
נטלי הסתכלה על הילה ותומר וגלגלה עיניים, ואז צחקה.
"מה כבר היה שם?" היא זלזלה בנו. לפחות זה נשמע כך. כולם הביטו בה, ורצו להעיף לה סטירה.
"שמענו נהמות נטלי." אמרתי לה. ואז היא התפקעה מצחוק ופשוט הלכה.
היא חשבה שאנחנו מדמיינים, ובאמת, כל בן אדם נורמלי אחר היה חושב שאנחנו מדמיינים.
הלכנו לבית של ירדן, ונכנסו לחרדות. אימא שלו, עשתה לנו יוגה, ואיך שתומר עשה את היוגה, וואו, התפקענו מצחוק. החלטנו כולנו להישאר אצלו, ולישון אצלו בלילה גם. השעה הייתה 4 וחצי אחר הצהריים. הילה נרדמה, ודפיקה נשמעה על הדלת. הלכתי אל הדלת, הסתכלתי בעינית, ופתחתי, כמובן, זו הייתה נטלי.