המלחמה – פרק 5

מיילין פרצה בצחוק,ומי שלא מכיר אותה מספיק זמן היה יכול לטעות ולחשוב שהיא צוחקת באמת,אבל לא-זהו צחוק מזויף,צחוק מכשפתי,צחוק מזלזל.
"אני מבינה שהמענים בכל זאת עשו את העבודה שלהם" היא אמרה והתקרבה אליו "איבדת את שפיותך"
"הרי לא באמת אכפת לך באיזה צד להיות" אמר קורדין וניסה לשמור על קור רוח "אז תעברי אלינו,וכשננצח בזכותך את תיבחרי לנשיאות במקום לאונרד ואשתו החיננית"
"לסמוך על המילה שלך?אני מעדיפה להישאר כאן" היא לחשה באוזנו וסטרה לו,הוא גיחך והביט בה באדישות. הכעס בתוכה גבר,היא התאפקה שלא לתפוס את גרונו אחיזה חזקה ולגמור אותו אחת ולתמיד.היא יצאה מהחדר וטרקה את הדלת אחריה
"פחדנית!!" קורדין צעק ונשכב על הרצפה,הדלת נפתחה בוואט אחת והיא מיילין נכנסה בסערה פנימה "איך קראת לי?!"היא שאלה בכעס והתקרבה אליו,מחזיקה אקדח כסוף בידיה
"קראתי לך פחדנית,כי זה מה שאת" קורדין ענה ללא חשש "את מפחדת לעזוב.נוח לך פה,את לא צריכה לעשות שום דבר.מידי פעם לירות במישהו בשביל הכיף ובשביל שיחזיקו ממך.את לא באמת פה כי מעניין לך פה,את פה כי משעמם פה.כי זה הצד החלש,שבכל זאת ינצח ככל הנראה,ולא בכלל כוחו הרב"
מיילין הביטה בו בהיסוס,היא עברה בראשה על המילים שהוא אמר וניסתה להבין את פירושן.בליבה היא ידעה שהוא צודק,וזה צבט לה.הוא קלט אותה,הוא קרא אותה.לקורדין יש את הכישרון להבין בדיוק מה הולך בתוכה,כאילו היא שקופה לידו.
"אני לא פחדנית" היא אמרה בלחש "אני אדון לעצמי"
" אז מה את אומרת,אולי תהיי גם חכמה ותעברי לצד של הטובים באמת?"
"כי אני לא 'טובה באמת'" מיילין חיקתה את טון דיבורו של קורדין,הוא גיחך והיא המשיכה "אני רוצחת,רוצחת חסרת תקנה,אני רק רוצה לנצח,כן-סוג של מפלצת"
"אני מאוד שמח לדעת שאת מודעת לעצמך" קורדין אמר והמשיך לצחוק "אולי תופתעי לדעת שכולנו כיום רוצחים חסרי תקנה,אנחנו מזמן לא חושבים פעמים לפני שאנחנו יורים את הכדור,לפני שאנחנו לוקחים והורסים חיים",מיילין הביטה בפניו והופתעה לגלות שאין טיפת חרטה בפניו,קורדין תמיד נראה לה כלוחם צדק מוסרי,שמוכן למות בעד ארצו ומולדתו.היא הסיתה את שערה מפניה ובהתה בקיר שממולה
"אולי אתה גם רוצח חסר תקנה,אבל אני בטוחה שאתה לא נהנה מזה,אני כן" צמרמורת קלה עברה בגופה אבל היא התעלמה ממנה "אני נהנת מזה,כיף לי לראות אנשים מתחננים לחיים,כיף לי להתעלל בהם וכיף לי שהם גם מאבדים את נשמתם"
"זה בגלל שתמיד אולפת להיות כזאת" קורדין ענה והביט עליה "זה הצבא הזה ושטיפת המוח שלו"
"נו באמת" מיילין קמה וניערה את בגדיה מהאבק "אתה יודע טוב מאוד שזה האופי שלי מהיום שנולדתי,כבר שכחת מה קרה במולד 23 ?!" היא צעקה וטרקה את הדלת אחריה
" לעולם לא אשכח " קורדין מלמל לעצמו וחזר לשכב על הרצפה,ראשו התנגש במשהו קשה שהיה על הרצפה,הוא הסתובב וחייך לעצמו,
מיילין שכחה פה את האקדח שלה.

קורדין חשב על כל הרגעים שלו מאז שהוא היה קטן ועד עכשיו,הוא חשב של ההורים שלו,ההורים הזקנים והשמרניים.הוא חייך כשנזכר כמה נבוך הוא היה כאימו תפסה אותו מתנשק עם חברתו הראשונה,וכמה הוא נהנה לשחק עם אביו כדורסל בחנייה, הוא גם נזכר כמה אימו בכתה ביום הוא התגייס לצבא,וכמה היא צעקה על המפקדים שלו שלא נתנו לו לחזור בסוף השבוע הביתה,אפילו אבא שלו דמע כאשר קורדין הפך להיות מפקד בפעם הראשונה.מעניין אם הם יודעים שאני שבוי כאן,ואיך זה משפיע עליהם.ליבו צבט כשדמיין את התמונה הנוראה מכל בראשו,אבל הוא עדין החזיק את האקדח בידו.
המחשבות על ההורים חלפו,והמחשבות על חבריו מילאו את מקומם.כמה הוא הזניח אותם מאז שהוא מונה למפקד היחידה,אבל הם עדין שמרו לו אמונים.חיוכם של כריס ובראד תמיד הצליח לעודד אותו,וקול צחוקם הפך אותו למאושר באדם.הם היו כמו אחים בשבילו,בלתי נפרדים,בלתי נשכחים.הם תמיד דאגו להמשיך את הרגעים הטובים,ולעודד ולחזק ברגעים הרעים.ולמרות הרצון לא לשבור אותם,קורדין עדין החזיק את האקדח בידו.
כשצצה בראשו המחשבה על קלרה,אדישותו של קורדין נשברה ודמעה עלתה בעיניו.מרוב הלחץ פה והכאבים הוא הצליח לשכוח אותה,ולמרות שזה מה שהוא תמיד רצה-זה כאב לו שהוא הצליח.
אהבתו הראשונה והאחרונה,האישה שכבשה את ליבו מהרגע הראשון,האישה שגרמה לו לוותר על כל מי שהוא,האישה שהוא תמיד אהב ותמיד יאהב.האישה הזאת מחכה לו בביתה.
הוא הבטיח לה שאחרי המבצע הזה הוא ישתדל לחזור הביתה כל יום,ולבלות איתה יותר.
הוא הבטיח לה שיום יבוא והוא יתחתן איתה,ויקים איתה משפחה.טבעת הנישואין כבר מוכנה לו במגירה,ויותר מתמיד הוא רצה לשלוף אותה.
אבל,הוא ידע.הוא ידע שעוד מעט ימשיכו העינויים,וימשיכו החקירות,ושהם לא יתנו לו לצאת מכאן לעולם,הוא תהה אם הוא מסוגל למנוע מעצמו את כל הסבל המיותר הזה.
כן. הוא מסוגל.

קורדין דרך את האקדח,הצמיד אותו לרקתו,עצם את עיניו
וירה.