המלחמה – פרק 2 ..

ריח מצחין,ריח שמקורו ביוב ועובש.כל חיילי המבצע הגיעו לחדר הזה,כל אחד מהם נקשר לקיר עם אזיקי ברזל,עיניהם היו מכוסות ורובם היו גם פצועים ברגליהם.כל החיילים עמדו שם ונאבקו בדמעותיהם,הם שבויים של הEMB.וזה יותר גרוע מלהיות מתים,הם הולכים לעבור שבעת מדורי גיהינום -עינויים שהשטן בעצמו מצטמרר מהם.כל החיילים עמדו שם ושתקו,מידי פעם אחד מהם צעק מכאב כשהשומר צלף בו,סתם ככה,בלי שום סיבה.
כל החיילים עמדו שם , חוץ מקורדין,המפקד.
הם לא ידעו איפה קורדין,הם ניחשו שחוקרים אותו,הם ניחשו שמענים אותו,אבל הם לא ידעו מה החומרה,עד שהם שמעו את שאגתו וצרחותיו,שאגות מוכרות מלילה קשה אחר.צמרמורת עברה בגופם,חוסר אונים מוחלט.בראשם הייתה מטרה אחת-למצוא לסכין ולתקוע אותה עמוק בליבם.במקום להרוג את אויביהם,להרוג את עצמם.

קורדין שכב בצינוק שנמצא עמוק מתחת לאדמה ונאנק מכאבים,הוא היה חצי מעולף וחצי גוסס,דמו התפשט על רצפת החדר המזוהמת.פצעו צרבו,ראשו כאב בצורה בלתי נסבלת,מסביבו עמדו 5 חיילים,בידיהם היו שוטים ארוכים ומקלות ברזל,לאחד מהם היה אפילו אולר.החייל ישב על הרצפה והתחיל להעביר את תער הסכין על צווארו של קורדין,ממש מעל העורק הראשי."תספר לנו,שלא נצטרך להמשיך לענות אותך" לחש החייל והידק קצת את סכינו "שלא נלכלך את מדינו בדמך המתועב"
קורדין רתח מבפנים,הוא רצה לחטוף את הסכין ולדקור את החייל הארור הזה בכל גופו,אבל הוא לא יכל.ידו הימנית הושתקה לגמרי,כמו בשנים קודמות.קורדין ידע שאפילו אלוקים לא יוכל לרפא את ידו שוב,לא משנה כמה שתלים ישתילו,ולא משנה כמה הרפואה המודרנית תמצא פתרונות.הוא פשוט שכב על הרצפה ועצם את עיניו.
והמכות נמשכו,והעינויים רק החמירו.הם הכו אותו על פניו,על בטנו,על ידו הכרותה,אבל קורדין לא צעק,לא נאנח ולא סיפר להם את מה שהיה להם כ"כ חשוב לדעת.דלת הצינוק נפתחה בחרקה ואנשים נכנסו לחדר,קורדין גיחך שוב,כהרגלו. בכל פעם שהוא ראה את מיילין או שמע את עקביה הגבוהים הוא גיחך לעצמו,לא מאמין שאישה שהייתה כל כך תמימה בילדותה הפכה למפלצת שכזו.מיילין שנאה את תגובתו,היא בעטה בראשו וקורדין סינן בשיניו קללה שקטה.אחד החיילים תפס את זרועו הבריאה והזריק אליה ככל הנראה חומר מרדים,כי לאחר כמה רגעים קורדין שקע בשינה עמוקה.
"הוא לא אמר כלום?" שאל אחד מהאנשים שנכנסו,החיילים המענים הנידו את ראשם.מיילין בחנה את גופו של קורדין "אחד מכם פישל.לכל אחד היה איבר לפגוע בו,והבחור שפגע ברגל ימין פישל בענק" היא אמרה והסתובבה בחדר סביב החיילים "מי זה היה?" היא שאלה ושילבה את ידיה.
החיילים הביטו אחד על השני בחשש,אם מישהו לא יודה כולם יפגעו,אחד החיילים אמר בקול בטוח "רימונד עשה את זה"
שלושת החיילים האחרים היו בשוק,אבל לא היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור "הוא צודק,רימונד היה אחראי על רגל ימין,הוא התעצל" הם אמרו ועברו לחלק השני של החדר.רימונד נשאר המום,פיו היה פעור לרווחה והוא הביט בהם בבלבול.
"זה לא נכון מיילין!!" הוא אמר רימונד ברעד "אני הייתי אחראי על היד שלו!!!ותראי,הצלחתי לכרות לה אותה שוב!!!"
"למה ששאר חבריך יפלילו דווקא אותך?"שאל קטילו,אחד מהאנשים שנכנסו לחדר "אל תשקר לנו"
"אני נשבע לכם!!!זה לא הייתי אני!" רימונד צעק "מיילין,תאמיני לי!!לא הייתי מתבטל!!אני תמיד מקיים את הוראותיך!!"
"אל תדאג,אני מאמינה לך" מיילין אמרה והניחה את ידה על כתפו,רימונד נשם לרווחה.הוא הסתובב לכיוונה ופתח את פיו במטרה לומר משהו,אבל הוא לא הספיק.מיילין ירתה בו,באמצע מצחו.רימונד נפל בחבטה על רגליה,היא בעטה בגופתו ופתחה את דלת היציאה "תזרקו אותו איפה שהוא,ותמשיכו את העינויים" היא הורתה ונעלמה,מותירה את כל האנשים בחדר בהלם מוחלט.
————————————
כאשר החיילים שמעו את הירייה,הם היו בטוחים שהיא פגעה במפקדם.היא היו בטוחים שקורדין מת,והם ניסו להשתחרר מאזיקיהם ולרוץ לעזור לו,אבל השומר חבט בראשם עד שהם התעלפו.כולם התעלפו,חלקם מהחבטות והאחרים מהפחד והתשישות.כולם חוץ משון.
שון עשה את עצמו מעולף,וכאשר השומר יצא החוצה כדי לשמור על הדלת מבחוץ,הוא שלף את הסיכה שהייתה בכיס מכנסיו והתחיל לפרוץ את מנעול אזיקיו.
"קומו!!" הוא לחש לחבריו וניסה להעירם "אנחנו בורחים מפה,עכשיו."