המלחמה – פרק 1

"תקפו!!"
האדרנלין השתולל בתוכם,כל החיילים רצו אל תוך היער וגיששו את דרכם בחשכה המוחלטת.הם היו נועזים,שקטים ומהירים,דבר לא עצר בעדם-לא קולות היריות ולא קולות הזאבים,וכמובן שלא הפחד והחשש לגורלם.
הם רצו ובראשם הייתה מטרה אחת-להרוג אותם.להרוג את האנשים המטילים אימה כבר שנים על תושבי העיר,להרוג את האנשים שכבר שנים טובחים במשפחות,להרוג אותם.ושלא יישאר מהם.
המפקד קורדין עמד בראש השיירה,ואף על פי הניסיון הרב שלו במבצעים צבאים כאלה,מד הלחץ שלו עלה עד קיצו.הוא הרגיש את פעימות ליבו החזקות,הוא חש שבית החזה שלו כמעט מתפוצץ,בקושי הצליח לנשום,בקושי הצליח להתרכז.אבל קורדין לא היה יכול לעצור,הוא משמש דוגמא לעוד 12 חיליים מפוחדים.הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך לרוץ בן העצים הסבוכים.

הם כבר חודשים מתאמנים על המבצע הזה,מה הם לא עשו?עבדו מהבוקר עד הלילה,התאמנו ימים שלמים בתנאים מזוויעים,השקיעו המון כספים על נשק חדשני ומשופר.אם המבצע הזה יכשל,אם כל עבודתם וכספם ייזרק,הם ישלמו מחיר יקר-את מחיר חייהם.מותם לא יגרם רק ע"י אויביהם,אלא גם על ידי מנהיגם.ככה זה,נכשלת?שילמת.בחייך,ובחרותך.
המחשבות על המוות הדהדו בראש החיילים ולא נתנו להם מנוח.מידי פעם שמעו אחד מהם מושך באפו,מידי פעם לוחם ניגב את עיניו,לרובם יש משפחות לחזור אליהם.והם חייבים לחזור מנצחים
קורדין נעצר,הם הגיעו לפיצול ביער.שלושה שבילים התגלו בפניהם,כל אחד יכול להיות השביל שמוביל למפקדה הראשית,והסיכוי שהם יבחרו בשביל הנכון קלוש מאוד.
החיילים הסתדרו בפני קורדין בשורה.הוא חילק אותם ל3 קבוצות,קבוצה אחת פנתה ימינה,קבוצה שנייה פנתה לשביל השמאלי,הקבוצה האחרונה והוא המשיכו להתקדם ישר,לשביל המוביל צפונה.קורדין ידע שהסיכון שהוא לוקח גדול ביותר,הוא ידע שקבוצה שהגיעה לשביל הלא נכון בזמן הלא נכון לעולם לא תחזור,אבל לא הייתה לו ברירה.הוא התעלם מהצביטה בליבו והתחיל לרוץ קדימה,מסמן לקבוצתו לבוא בעקבותיו.

שלושת הקבוצות הלכו,גיששו את דרכם ביער הסבוך,עמוד השחר כבר עלה והחיילים זיהו כתם כחלחל בשמים החשוכים,הם האיצו את צעדיהם והתקדמו יותר,הקבוצה שפנתה לשביל הימני הגיעה לקרחת יער משונה,בלי עצים,בלי דשא,בלי אבנים.קרחת יער ריקה לגמרי.אחד החיילים שלף את מכשיר הקשר שלו מהכיס וקרא לקורדין,אך קורדין לא ענה לו.החייל ניסה שוב ושוב,אך ללא הצלחה.
מישהו היה צריך לקחת את המושכות לידים ולהחליט מה עושים,הם הביטו אחד על השני חוששים.אף אחד לא רצה לקחת את האחריות על עצמו,אף אחד לא רצה להוביל את חבריו למוות.לבסוף אחד מהם התנדב,שון.הוא סקר את השטח,חיפש מוקשים ובדק בן העצים."בואו נפנה שמאלה,העצים פה פחות סבוכים" הוא אמר בקול,חבריו לא ענו לו.הוא הסתובב וראה אותם חסרי נשק,עם ידיים מורמות.
בלית ברירה הוא זרק את נישקו והרים ידיים,הם מוקפים.

שתי הקבוצות המשיכו ללכת,הקבוצה שפנתה לשביל השמאלי ראתה שהשמים הולכים ומתבהרים והתחילו לרוץ.אסור להם להגיע לאחר הזריחה.אסור להם להגיע לאחר הזריחה. הם תלשו ענפים שהפריעו בדרכיהם והתקדמו קדימה,הם הגיעו לחומה.חומה גבוהה העשויה לבנים חומות וגדולות,חיוך עלה על פניהם-יכול להיות שמאחורי החומה הזאת עומדת המפקדה.יכול להיות שהם הגיעו,יכול להיות שהם ימשיכו לחיות.אחד החיילים שלף מיד את מכשיר הקשר שלו וניסה ליצור קשר עם קורדין,אבל קורדין לא ענה לו.לאחר מספר ניסיונות כושלים הוא התייאש ולקח פיקוד- הם יתפסו על החומה.כמו גנבים,אחד אחרי השני,החיילים מתפסים על האבנים החלקלקות,לעיתים הם מועדים וצונחים לאדמה,אבל לבסוף ארבעתם עוברים לצד השני של החומה.הם דורכים את נשקיהם,אבל מאוחר מידי.הם מוקפים.עשרות רובים מכוונים לראשם,עשרות כדורים משוגרים אליהם.החיילים הרימו את ידיהם בכניעה וחיכו לקבל את גזר דינם.

ומה עם הקבוצה שהלכה ישר?מה עם הקבוצה של קורדין?הם המשיכו ללכת,והמשיכו,והמשיכו, ובסופו של דבר הם הגיעו שוב לנקודת פיצול השבילים.הם הגיעו למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון-בזמן שגם צבא אויביהם הגיע לשם.כמוהם,הצבא התפצל-קבוצה אחת פנתה לשביל ימין,קבוצה שנייה פנתה לשמאל,ורק חיילת אחת נשארה באמצע ,רק חיילת אחת המשיכה ללכת בשביל האמצעי,אבל היא הספיקה.החיילים בקבוצתו של קורדין הרימו ידיים בשנייה ראו אותה,אך קורדין לא עשה כמוהם.הוא רק גיחך שראה אותה,נתן לנשקו ליפול על הרצפה וחיכה שהיא תכבול אותו גם.
היא הזעיקה עזרה,ותוך שניות הגיעה מסוק צבא גדול והחיילים שהיו עליו התחילו להכניס את השבויים לתוכו
"אף פעם לא ימאס לך?"קורדין שאל כשהידקה את האזיקים על ידיו,היא הביטה בעיניו במבטה המזלזל ודחפה אותו לכיוון סולם המסוק,דלת המסוק נסגרה בחבטה והוא המריא לשמיים.
"ניצחת בקרן מיילין" קורדין מלמל לעצמו כשכיסו את עיניו "אבל לא במערכה"