המלחמה – פרק מספר 3

פרק 3

"קומו!!" שון לחש לחבריו שוב ושוב,אך לשווא.שון התנתק מגמרי מהחבלים ומהאזיקים והתחיל לרוץ בניהם ולנערם "בבקשה,תתעוררו!!" הוא התחנן וצבט אותם בכתפיים,אחד אחרי השני החיילים התחילו להתעורר מבולבלים.הוא פרץ את האזיקים אחד אחרי השני והתחיל להדריך אותם לקראת הבריחה-אחד נעל את הדלת,אחד המשיך להעיר את האחרים ושאר החיילים חיפשו כלי נשק,אפילו אזיק שבור יכול לשמש בעבורם כלי מלחמה במצבם הנוכחי.

11 חיילים כבר היו ערים,הם התאמצו לעמוד על רגליהם ונעמדו בשורה ליד הדלת,שון עמד לפתוח אותה ולהסתער על השומרים שבחוץ בחבטות,אבל אז רוג'ר קרא לשון לבוא אליו.רוג'ר ישב על הרצפה וניער שוב ושוב את החייל קודי,אחיו.הוא צבט בכל חלקי גופו וניסה להעירו בכל דרך אפשרית
"הוא לא מתעורר!!!"קרא רוג'ר בייאוש,שון התיישב לידו ושם את אצבעותיו על פרק כף היד של קודי.החיוך המאושר שהיה על שפתיו בעקבות הצלחתו נעלם כלא היה,הוא קירב את אוזנו אל פיו של קודי וסימן לכל החיילים לשתוק
"הוא…." שון התחיל לומר ונעצר.לכל החיילים היה ברור מהו המשך המשפט,רוג'ר הניד את ראשו ודחף את שון הצידה "הוא לא!!!רוג'ר צעק וקרע את חולצתו של קודי הוא שלף מזיכרונו את שיעורי העזרה הראשונה שלמד בתחילת שרותו בצבא והתחיל לבצע החייאה.שקט מופתי השתרר בחדר,הרעש היחידי שנשמע הוא צליל שבירת צלעותיו של קודי,וקול הבכי השקט של רוג'ר
"לא…אחי…לא!!!"רוג'ר צעק ושון חסם את פיו,ידית הדלת זזה.החיילים דחפו אותה חזק כדי שלא תפתח,ומהצד השני הם כבר התחילו לשמוע את התקהלות השומרים.
"רוג'ר,תתאפס על עצמך.."שון לחש באוזנו והרים אותו מן הרצפה "חייבים לברוח!"
"אני לא משאיר אותו כאן לבד" אמר רוג'ר בזמן שדמעותיו התחילו להרטיב את פניו "הוא המשפחה היחידה שנשארה לי…"
שון חיבק אותו,חסר אונים לחלוטין.כולם היו שם חסרי אונים,מצד אחד-אסור להשאיר חברים בשטח
אבל מצד שני-השומרים כבר מתחילים לפרוץ את הדלת
"ניקח את הגו…את קודי איתנו" שון לחש והרים את קודי על ידיו,הוא הורה לחיילים לפתוח את הדלת ולהכות בחוזקה בראשם של כל השומרים,וכן הם עשו.4 שומרים נפלו על רצפת החדר,ולאחר שלקחו את נשקם החיילים התחילו לרוץ החוצה במעלי המדרגות.

לא היה להם מושג לאן הם הולכים,לאף אחד מהם.הם רצו מבולבלים אחרי שון,הנושא בידיו הפצועות את גופתו של קודי.בסוף השיירה הלכו ג'ייק ורוג'ר,ג'ייק ניסה לעודד את רוג'ר המדוכא-אבל ללא הצלחה.הדמעות לא הפסיקו לזרום מעיניו ופיו לא הפסיק למלמל בשקט "קודי…אחי.."
שון עצר את כולם והודיע להם לשלוף כל דבר שיכול לשמש כלי נשק ולנסות כמה שפחות להתבלט.
קשה היה להם לא להתבלט,בהתחשב בעובדה שכולם בחדר שאליו הם נכנסו לבשו חליפות מכובדות,והם לבשו חולצות מוכתמות דם,חלקם אפילו הסתובבו בלי חולצה,ועל כל גופם התגלו חתכים עמוקים וחשופים.לא היה ספק-האנשים בחליפות הם חלק מהאויבים שלהם,חלק מה EBM .החיילים רצו ודחפו את האנשים אל הרצפה,נשים צעקו,ונשמעו גם כמה יריות,שון היה הראשון שיצא החוצה מהמתחם , הוא ירה בכל השומרים הישר במצחם ופרץ לאחד המיניבוסים שחנו שם , אחד אחרי השני הם נכנסו למיניבוס,ושרוג'ר האחרון נכנס הוא טרק את הדלת .
הם ישבו שם בחושך,שון ביקש מהם להתפקד.
מתוך 12 חיילי היחידה,רק 8 הגיעו למיניבוס
רק שמונה שרדו.
שון עבר במהירות למושבו של הנהג והתחיל לנהוג צפונה,אל הבית.והנסיעה הארוכה עברה בשקט מוחלט.
————————————————-
קורדין התעורר. הריח המסריח שוב הכה באפו והוא סתם אותו עם ידו הבריאה,החדר למרבה מזלו היה ריק.הוא התיישב ונשען על אחד הקירות,מנסה לחשוב מה עליו לעשות.
הוא פשוט לא ידע.שבי זה דבר שהוא תמיד התכחש אליו,איך יכול להיות שלחייל המצטיין של צבא YNF זה יקרה?! איך זה יכול לקרות לאדם מוכשר שכמותו?
הוא ניסה להיזכר מה עליו לעשות,או לפחות להמציא,אבל לא היה לו שמץ של מושג איך לצאת מזה.לקחו ממנו את הרובה שלו,את המכשיר קשר,את הסכין,את הציפ'ר,את השבב…
השבב .

הוא קם,בהתחלה סחרחורת קשה איימה להפילו ארצה,אבל הוא התגבר אליה. הוא התחיל לסרוק את החדר ולחפש משהו חד.כל דבר יוכל לעזור לו-שביר מתכת,סיכה,חתיכת זכוכית…אבל החדר היה ריק-על הרצפה היה רק דם וחלקי בד קרועים.הוא הסתובב לאט בכל החדר ולפתע ראה משהו מנצנץ בזוית עיניו,הוא הרים אותו וחייך-חתיכת סכין,חתיכת מתכת.
קורדין נזכר איך לפני כמה שעות החייל העביר את הסכין הזאת על צווארו,ממש על העורק הראשי,הוא נזכר איך החייל העיף את הסכין מידו כשראה את מיילין נכנסת "ממזר פחדן" הוא לחש וגיחך, לאחר מכן הוא התיישב על הרצפה והוריד את גרב רגל ימין.השבב נמצא ממש כמה מילימטרים מתחת לעורו,עמוק בבשר אומנם אבל קורדין לא פחד מהכאב.הוא תקע את הסכין עמוק והתחיל לחתוך על בשר רגלו.
זה כאב לו,הוא ממש נשך את שפתיו כדי לא לפלוט צעקה שתסגיר את מעשיו.הוא פצע את עצמו כל כך,והדם זרם כמו נהר מרגליו-אבל הוא לא מצא את השבב.
"איפה השבב הארור הזה?!"הוא אמר לעצמו בקול וחיפש שוב ושוב,הוא נגעל מעצמו.הוא נגעל ממעשיו,אבל המצב לא הותיר לו ברירה.
השבב ה'ארור' לא היה שם,ולא משנה כמה הוא חיפש.הוא דקלם לעצמו שוב ושוב את דבריו של המפקד הראשי בנוגע לשבב. השבב נמצא ברגל ימין. מליון אחוז. השבב נמצא 3 מילימטרים מתחת לעור,אך הוא לא שם. השבב אמור להיות גדול וזוהר,אבל הצבע היחיד שקורדין ראה זה הצבע האדום שעל רגלו וידיו.
הדלת נפתחה בחריקה,קורדין זרק את הסכין מידיו וכיסה את רגלו עם פיסת בד
" מחפש את זה?" אמרה מיילין ושלפה חתיכת פלסטיק ירוקה,השבב.