המלחמה הקרה (2)

נקודת מבט ג'ייד:
"אימא!" צעקתי לעבר אימא, שלפי מיטב ידיעתי מבשלת ברגעים אלו. החלקתי את ידי על מכשיר האייפון החדיש שלי, לאף אחד אין אותו, חוץ ממני.
"כן, יקירה?" צעקה לעברי במבטא האקזוטי שלה.
"איפה אבא?" שאלתי בקול מוזר, כשאני מנסה לחקות את המבטא של אימי, אך ללא הצלחה.
"בצבא," אמרה, "הוא מחסל את כל הפרחחים שמציקים לנו, את יודעת במי מדובר, פשוטי העם העלובים שהחריבו את מדינתנו, מדוע צריך אותם? איכרים עלובים…"
"כשיחזור, אבקש עזרה בשיעורי הבית." אמרתי, ומעכתי יתוש עלוב שהתכוון לחדור לתוך העור העדין שלי.
"הוא עובד היום עד מאוחר, זה לא קל לחסל כל כך הרבה פרחחים ביום אחד." אמרה וכיבתה את האור בביתינו. התכסתי בשמיכה, וניסיתי להירדם, אך ללא הצלחה, דבריה הדהדו במוחי ללא הרף, מדוע צריך להרוג אותם? הלא כולנו בני אדם?.

"הצילו," נשמע קול חלוש מתחת לביתי, השמיעה שלי טובה משל אחרים, בצורה ממשית.
"הצילו," חזר הקול ואמר, מיהרתי לקום מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית החמימות שלי, ופצחתי בריצה מהירה אל עבר גינת ביתינו. יצאתי מהבית בשקט, שמא הוריי ישמעו אותי.
הסתובבתי בגינה במשך דקות ארוכות, ולא מצאתי את מקור הקול.
קולות בכי נשמעו מעבר לגדר, יצאתי מהגדר דרך פתח סודי, שמקום הימצאו ידוע רק לי.
הבטתי בה, ילדה עזובה, בוכה מאחורי שיח, מכוסה בעיתון ישן.
"את בסדר?" שאלתי אותה והתקרבתי אליה, היא הרימה את ראשה, הביטה בי למספר שניות, וחזרה לבכות. דמעה אחר דמעה, שנופלת ומכתימה את חולצתה.
"אני ג'ייד," אמרתי בשקט והתיישבתי על ידה, מנסה לנחם.
"רוז," אמרה לאחר כמה שניות, וניגבה את עיניה, מטשטשת את דמעותיה, "מה שם משפחתך?"
"ת'ירוויל." אמרתי, היא התרחקה ממני מעט, קמה, ופצחה בריצה.
הבטתי בה ונאנחתי, אנחת ייאוש.

נקודת מבט רוז:
רצתי משם, משפחת ת'ירוויל הרגה את אימא שלי, לא יקום ולא יהיה שאדבר, ולו מעט, עם בני משפחתם.
טיפסתי על עץ, וניסיתי להירדם, אך ללא הצלחה, מתחת לעץ נשמעו קולות צעדים.
הבטתי בה, ילדה קטנה, לבושה בפ'יגמה, רצה, ולא מפחדת לדרוך על כל הקוצים שעל הקרקע.
היא הרימה את ראשה אליי וחייכה.
הבטתי אחורה, כמו שחשבתי, חייל רודף אחריה. הסתכלתי עליה בציפייה שלא תוותר לאותו חייל ארור, אך לפתע היא נתקעה במישהו. לא טוב… לא טוב בכלל.
"אין זמן… אין זמן!" היא מלמלה וניסתה להזיז אותו מדרכו, אך נראה כי הוא לא רצה לזוז.
החייל התקרב בצעדים גדולים, כשלפתע, העץ עליו ישבתי קרס.
אני ושני הילדים הזרים עמדנו, אחד ליד השני, מבוהלים, מבועתים.
החייל התקרב, עוד ועוד, עד שעמד מולנו.
חיבקנו אחד את השני בחוזקה, הצטופפנו, חוששים שזהו החיבוק האחרון בימינו…