המלחמה ההיא- פרק ד'- ההלשנה/ חלק ב'

בס"ד

(סטניסלב)

אוף… המלחמה הזאת הורסת הכל! קודם מנתקת אותי מהסביבה שלי, מוורשה, מהחברים, מהבית, מהכל. גורמת לי לברוח ולהרגיש ניצוד. ועכשיו שוב, מנתקת אותי מהכפר שהתרגלתי אליו, מהבית, מהחברים החדשים שקיבלו אותי יפה, במיוחד יאצק, הבן של בוריס (הבן אדם הראשון שפגשנו בבואנו לכפר). היא מנתקת אותי גם מהשדות היפים שהתחברתי אליהם, ושוב- מהכל. הכל נפתח מחדש.
אני שונא להרגיש ניצוד, שכל הזמן רודפים אחרי, שרוצים להרוג אותי…בררר.. עובד בי רעד כשאני חושב על זה.
ועוד מתי המלחמה החליטה לנתק אותי מהכפר? ביום ההולדת שלי! זה לא הוגן. היא הורסת הכל. המלחמה הארורה. שתגמר כבר!

הנה טדיאוש, הוא מסמן לנו לצאת. כולנו רצים. חמישים מטר, מאה מטר, מאתיים מטר.
הכל שקט, הגרמנים עדין בתוך אחד מהבתים. פתאום, בום, בום, בום. הגרמנים גילו אותנו, הם יורים. עוד כמה שניות נגמר לי האוויר אבל אני חייב, חייב לרוץ מהר.
אני שומע לצידי את מריה מתנשפת, אני מסתכל הצידה ורואה אותה מאטה,
אני צועק:"מריה! תביאי לי את נינה, אני אקח אותה. ואת, אל תעצרי, תתגברי, עוד חמישים מטר אנחנו ביער, אל תתייאשי".
מריה מביאה לי מהר תוך כדי ריצה את נינה. אני שם את נינה על הגב שלי ומגביר את הקצב.
הגענו ליער. אבא צועק:"עוד קצת, נעמיק לתוך היער ונעצור, המשיכו, עוד קצת".
אנחנו נכנסים לעומק היער, עוד, ועוד, ועוד. זהו, נכנסנו מספיק עמוק. כולם עוצרים מתנשפים מהריצה הארוכה ונשענים על העצים. אבא אומר:"עכשיו הקשיבו לי כולם, יכול להיות שהגרמנים עוד לא התייאשו והם יגיעו לפה במהרה עם כלביהם האיומים. לכן, כעת אני וטדיאוש נסייע לכם לעלות לעץ הזה" אבא הצביע על עץ רחב וגבוה בעל ענפים מפותלים. "העצים ביער סבוכים וצמודים אחד לשני מאוד" המשיך אבא. "וזה לטובתנו, בזכותם נוכל לעבור מעץ לעץ דרך חלקם העליון של העצים ולא דרך הקרקע. מכיוון שהענפים סבוכים אנשים שיעברו למטה לא יוכלו לראות אותנו. הלנה, את ראשונה. אני וטדיאוש נעזור לך לטפס ולמעלה תקבלי את פניהם של שאר הילדים". אמא הנהנה בראשה. "טדיאוש בוא תעזור לי". ביקש אבא.
כך הם העלו את אמא ואת שאר הילדים (אני ביניהם..) אל העץ ולבסוף טדיאוש תמך באבא ועזר לו לעלות. כשאבא הגיע אלינו, למעלה, טיפס טדיאוש בזריזות חתולית והגיע אל כולנו.

כולם נשמו לרווחה. הבריחה הצליחה. דרך חדשה עומדת בפני משפחת ולדיצ'ק.