המלאכיות של אנדרו- פרק 3

נקודת מבט לוסי:

הבוקר היא נקודת שפל ביום של רוב תלמידי העולם. לקום מוקדם, להתלבש, להתארגן ולנסות להכין את עצמך נפשית ליום של סבל.
"היי לוסי, בוקר טוב."
לא אצלי.
כלומר, ברור שאני שונאת לקום מוקדם ולהתארגן וללכת לבית ספר. אבל אצלי הבוקר רגוע ועדין. אימא שלי שותה תה, אבא שלי קורא עיתון, אחותי מתכננת דברים לחתונה והאחים הגדולים שלי משחקים כדורסל במגרש מחוץ לבניין.
אימא שלי אומרת שהאיחוד הזה קרה אחרי שאימא של סבתא שלי נפטרה. לטענתה, גלדיס הייתה מיודדת עם השטן ושתתה קפה בשבת בבוקר עם מלאך המוות.
השנאה של כל המשפחה שלי כלפיה הובילה לאיחוד.
גלדיס הייתה מרושעת. היא מתה כשהייתי בת שנה, ועם כל העצב- לא היה הרבה עצב. כן, כואב על בן משפחה שאבד, אבל היא הייתה מרושעת.
סבתא שלי מספרת שהיא לא נתנה לאבא שלי לאכול כשהוא היה קטן בגלל שלדעתה הוא שמן מדי (למרות שהוא היה בדיוק במשקל המתאים). וכשאחים שלי נולדו היא הציעה שישלחו אותם לאימוץ.
בזכותה- יותר נכון בגללה- המשפחה שלנו אוהבת ושקטה. אימא של אבא שלי אוהבת את אימא שלי יותר מאת אבא שלי, אבא של אימא שלי ואבא שלי מסתדרים לגמרי.
"לוסי? בכלל הקשבת לי?" אחותי קאיה החזירה אותי למציאות.
"מצטערת," מלמלתי, "תגידי שוב."
"עזבי. את באה איתי למדידת שמלות מחר, נכון?"
היא מתחתנת, עם מישהו ממש חמוד שקוראים לו מייק.
"ברור." עניתי, הלכתי לחלון של המטבח. ג'ייק ודילן- האחים התאומים הגדולים שלי התחילו לעלות חזרה למעלה.
"אני לא מרוכזת על הבוקר." הודתה אימא והחזירה את המחשב נייד לאבא, הוא צריך להגיש מצגת לבוס שלו.
"זוכרת מה היה עם ג'ייק ודילן?" אבא חייך לעצמו והעביר דף בעיתון.
אימא צחקה ושילבה את רגליה, "שפכתי עליהם דלי מים כי הם לא התעוררו."
"הורות גרועה." מלמלתי וחיבקתי את אבא מהצד. אנחנו צוחקים אחד על השני אבל רק מאהבה.
"היי, גוסי." דילן אמר לי.
"בוקר טוב." השלים ג'ייק.
הם תאומים זהים, ואפילו אני מתבלבלת לפעמים.
"אתם מסריחים ומיוזעים," אמרתי לאט והתרחקתי מאבא, "אל תדברו איתי לפני מקלחת."
דילן חייך אל ג'ייק ואז הם עשו תחרות ריצה מטופשת למקלחות.
"אני הולכת להתארגן ואז קופצת לפרקר." אמרתי והלכתי לחדר.
"ביי, קנגורו!" אימא קראה אחריי.

פרקר ישבה מאורגנת על הספה. בניגוד לבדרך כלל, שהיא הייתה רק יושבת על המיטה בחסך קפאין.
"הי, פרקר," אמרתי, "מה קורה?"
פרקר זינקה על הרגליים, "שמעתי ממקור אמין לגמרי שמייסון "מופי" קראוס הולך להציע לך חברות."
"מקור אמין?" זקפתי גבות.
"ריטה נומל."
צחקתי, "הצעת חברות?"
"אני יודעת," פרקר גררה רגליים למטבח והוציאה קולה זירו מהמקרר, "רוצה? אבל זה מה שהיא אמרה."
הנהנתי והיא מזגה לשתי כוסות.
"אני בקושי מדברת איתו. תודה. מאיפה הוא הגיע להחלטה הזאת שהוא רוצה להציע לי חברות?" לקחתי את הכוס ושתיתי.
"את כובשת…" היא הסיתה את השיער בדרמטיות ואז נשכה את שפתיה, "קשה לעמוד ביופייך."
צחקתי. "את הולכת לאבא שלך היום?" שאלתי.
"נדבר מחר בערב?" שאלה.
"אחרי שמלת החתונה הגורלית."
צחקנו ביחד.
"יאללה, בואי." אמרה לי. היא לקחה את התיק שלה ורצנו למטה.

"אנדרו!" הופתעתי לראות את אנדרו בתחנה למטה. הוא היה נראה משועמם עד שקראתי לו.
"היי." אמר.
"מה קורה?" שאלה פרקר.
"מעולה." הוא ענה ואז חייך, "אנחנו נפגשים, הקבוצה, ביום שני הקרוב, רוצות לבוא?"
"בטח." מיהרתי לענות לפני שפרקר תגיד משהו ציני.
הוא חייך והלך לדבר עם ילד אחר.
"מה יש לך?" הסתובבתי אל פרקר.
"בית, אימא, אבא, כלב…"
"אני שונאת שאת עושה את זה." אמרתי לה.
"ואני שונאת את החתולים המכוערים האלה בלי השיער, אז מה?"
"הם חמודים."
"אם את עיוורת."
"ורק שתדעי, חתולים נחשבים לחיה מקודשת."
"במצרים. ובמצרים סתומים. כאילו בחייך יש להם פסל ענק של חיה בלתי מזוהה ואיזה שמונה-מאות אלף אלים עם שמות מוזרים."
"חזרת להיות צינית?"
"לא." היא ענתה.
בציניות.
"בצחוק," פרקר דחפה אותי חלש, "מה יש לך?"
"בית, אימא, אבא, חתול, אחים…" חיקיתי את קולה.
פרקר חייכה בדיוק כשהאוטובוס עצר לידנו.
"אם תחקי אותי עוד פעם, תצטרכי להוריד את החתול מהרשימה." היא לחשה לי בארסיות. ואז היא התרחקה ממני, צחקה ועלתה לאוטובוס.
היא אוהבת להיות ה"מפחידה".
והיא באמת מפחידה.
עליתי לאוטובוס ומיהרתי להתיישב לידה.

קרייג פומר הוא המורה שלי לפיזיקה. והוא די משוגע.
"עבודה בזוגות, אני מחלק. נעשה לכם תזכורת- המשימה, למדוד גובה של בניין כלשהו בסביבה." אמר ואז הוא הסתובב וכתב שמות על הלוח. העפתי מבט מסביבי, כולם רצו לקבל חכם-כזה שיעבוד במקומם.
העיניים שלי נדלקו כשהוא כתב "לוסי" על הלוח, אחרי השם לוסי הוא כתב "ליאו."
חיפשתי בעיניי את ליאו, למרות שאין לי מושג מי זה.
רק לפני חודשיים חילקו אותנו לכיתות חדשות ואני בקושי מכירה ילדים.
ואז מצאתי ילד שחיפש מישהי בעיניו, הוא נראה "ליאו" כזה.
"לכו." אמר קרייג.
נעמדתי והלכתי לילד הזה.
"את לוסי?" הוא שאל.
"כן. אתה ליאו?"
הוא הנהן.
"בוא נמדוד בניין." חייכתי.
הוא חייך חזרה והלכנו החוצה.