המלאכיות של אנדרו – פרק 1

נקודת מבט לוסי:

אני על החוף, הים מולי פרוש ללא סוף והשמש מתחילה בתהליך השקיעה. דבר כזה מושלם לא יכול להיות. משהו מעקצץ מתחת לידיי, החול מתחתיי אינו חול, אלא נצנצים צבעוניים מסנוורים. אני שומעת מנגינה עדינה ברקע, כמו של הבובות המסתובבות בתוך הקופסה. והשקט, הדממה, היופי…

"בוקר טוב!"
אני צורחת, מתיישבת ופוקחת עיניים.
פרקר פורצת בצחוק, היא נשענה על הספרייה שלי.
נאנחתי. חלום שנהרס.
"את לא נורמלית." פסקתי לעבר פרקר שחייכה חיוך מטורף.
"שלושה פסיכולוגים ושכנה אחת יסכימו איתך." היא אמרה והעבירה יד בשיערה.
"מה יש לך?" שאלתי ומצמצתי כמה פעמים, האור מהחלונות עדיין סנוור אותי.
"בית, הורים, כלב…"
"לא! אני מתכוונת שבדרך כלל את עצבנית. את לא בן אדם של בוקר, את הבן אדם האחרון שהוא בן אדם של בוקר."
"לא לחודשיים הבאים." היא שלפה את הטלפון שלה וחיפשה משהו, "נחשי איזה יום היום."
"שני?" ניסיתי לאסוף את השיער שלי לזנב-סוס שהתפרק תוך שנייה.
פרקר הציגה מולי את הטלפון שלה. תמונה של פרן במטוס כשהיא חובשת זר פרחים כמו של ילדים בני ארבע.
"היום הולדת של פרן!" הבנתי ואז צרחתי.
פרקר פרצה בצחוק.
פרן מקסוויר היא ילדה חשה ומגעילה, אני ופרקר שונאות אותה. ההורים שלי לוקחים אותה לכמה מקומות ביום ההולדת שלה, חודשיים שלמים בלעדיה זה החלום.
"שבועיים בלי בושם מוגזם וקול צפצפני גבוה מדי." פרקר אמרה.
"הי," נעמדתי, "יום הכי טוב שמח."
פרקר חייכה ורכנה למחשב שלי.
הסתכלתי ישר על הג'ינס החדש שלה.
"יש לך ישבן חמוד." הערתי והוצאתי מהארון חולצה וג'ינס.
פרקר צחקה.
הלכתי למקלחת וצחצחתי שיניים, הסתרקתי והלכתי לחדר שלי.
לי ולפרקר אין בעיה להחליף בגדים אחת ליד השנייה, אנחנו לא מאוהבות אחת בשנייה או מתביישות. אנחנו מכירות עשר וחצי שנים, היא יותר מאחות בשבילי.
החלפתי בגדים בזמן שפרקר חיפשה משהו בהיסטוריה של המחשב.
"מה את מחפשת?" שאלתי בלי להסתכל עליה.
"פורנו." ענתה בקצרה.
הסתובבתי אליה במבט כועס. היא הסתכלה עליי חזרה וצחקה.
"תירגעי לוסי, אני מחפשת את האתר ההוא שראינו לפני יומיים." תיקנה.
הוצאתי כפכפים בצבע זהב ושמתי על רגליי.
"אל תעשי משהו מטופש, פרקר, יש לי שלושה אחים."
"גדולים, לוסי," פרקר נשפה וחזרה להישען על הספרייה, "הם עשו את זה כבר."
היא הילדה הרעה מבין שתינו, והיא אוהבת להיות מגעילה כי היא יודעת שאני משתגעת מזה.
"כמה זמן יש לנו עד האוטובוס?" שאלתי אותה.
פרקר משכה בכתפיה, "שלוש דקות."
"יש לנו מה?!" פערתי עיניים.
פרקר צחקה שוב. "עשר דקות."
לפעמים אני ממש רוצה לחנוק את פרקר. אבל אני יודעת שהיא תחנוק אותי בחזרה אם אני אנסה.
היא חברה טובה, מאוד. קצת משוגעת על כל השכל, אבל בקטע הטוב.
זה הולך להיות היום הכי טוב שלי.
אלא אם העתיד שאני מתכננת נכון ואז הוא הרגע הכי טוב אחרי הלידה של הבת שלי, החתונה וסיום לימודי הרפואה.

זה לא היום הכי טוב שלי.
הבת הג'ינג'ית העתידית והחתונה עם הרוסי המתמטיקאי וגם סיום לימודי הרפואה עוקפים את היום הזה. בהרבה.
"את לא חייבת להישאר, לוסי," אמר המנהל דייר, "אני פשוט מניח שפרקר לא תרצה להישאר לבד."
פרקר נשפה על שיערותיה בשעמום.
"פרקר," המנהל דייר הטה מעט את ראשו, "את מבינה למה את מקבלת את העונש הזה?"
"כן, המנהל דייר," מלמלה בכעס, "הברזתי בפעם המשהו משיעור מתמטיקה, קלטתי."
"פרקר, אם זה יקרה עוד פעם…" התחיל דייר שוב.
"פרקר מצטערת, המנהל דייר," התערבתי, נמאס לי מהישיבה בחדר המחניק והמסריח הזה, "זה לא יקרה שוב, אני אשמור על פרקר."
"משוחררות." אמר דייר.
פרקר לא חיכתה דקה, היא נעמדה, לקחה את התיק שלי ונמלטה החוצה. אני מיד בעקבותיה.

כולם כבר נמלטו על נפשם מבית הספר. היחידים שהיו בזירת הכאב שמכונה "בית ספר" היו בערך מאה ילדים.
"הנה," קיילה מוטון הטיחה בי קופסה עם טושים צבעוניים, "לכו לעזור לבנות ששם, הקטנות עם אנדרו." היא הצביעה לחבורת בנות שרכנו ליד נער גבוה.
"אנדרו?" פרקר חזרה אחריה, "זה נשמע מוכר."
"אנדרו יאנג," אמרתי לה, "הוא גר מעלייך."
"אה נכון!" פרקר חייכה, "נפגשנו במדרגות. הוא חתיך."
"תפסיקי לראות רק ככה בנים," אמרתי לה, בשבילה כולם חתיכים ולא מעבר לזה, "הם גם חמודים ויש להם רגשות."
פרקר נראתה מזועזעת לרגע, "הרגשות שלהם יכולים לקפוץ לי. ניסיתי להתייחס לרגשות שלהם פעם אבל רק נדפקתי מהחרא הזה."
"בבקשה תגידי לי שנדפקת זה רק ביטוי." מלמלתי.
פרקר דחפה אותי, "את יודעת שאני בתולה."
"כן אבל אמרת נדפקת…"
"את מכירה את הסיפור שלי, לוסי," היא אמרה והתחילה להתקדם לכיוון אנדרו והבנות, "נדפקתי רגשית."

הן היו שש בנות, כולן בנות אחת-עשרה, כיתה ד'.
"רוזי טילמן, אמה מאייר, אמילי ג'ונסון, טוני ווקר, אלכס סטנלי וטיילור גורדון." אנדרו עשה היכרות עם הבנות.
"אני טוני," אמרה ילדה אחת, היה לה שיער כהה ועיניים כהות, "טוני ווקר. יש לי שם של בן."
"אני דווקא אוהבת את השם שלך," אמרה פרקר בחיוך (מה שהיה מפתיע לגמרי כי טוני חמודה ופרקר שונאת דברים חמודים), "אני פרקר קוב. וזאת לוסי רייד."
"אני רוזי." אמרה ילדה בהירה, השיער שלה היה בלונדיני והעיניים שלה כחולות והיו לה נמשים בלחיים.
"אמה." ילדה ג'נג'ית לחצה את ידי, לה היו עיניים חומות ונמשים על כל הפנים. למה נמשים זה נראה כל כך חמוד עליהן אבל כל כך מוזר כמו על טיפאני סטינסון מכיתה ה'?
"אני אמילי." ילדה אחרת לחצה את ידה של פרקר. לה היה בצבע חום ועיניים ירוקות.
"אני אלכס." ילדה הודיעה, שיער בהיר ועיניים חומות.
"ואני טיילור." אמרה האחרונה, שיער בצבע חום כהה ועיניים ירוקות.
פרקר מצמצה פעמיים חזק, "חשבתי שזה לעולם לא ייגמר."
חבטתי בה.
מה שגרם לה להחזיר לי.
"אז…" אנדרו התערב, "אנחנו צריכים לצבוע את השלט הזה." הוא החווה בראשו אל שלט ענק שכבר היה כתוב עליו "הטיול הכי שווה, פרטים אצל המדריכים".
פרקר הניחה יד מנחמת על כתפי, "אני מורישה לך את נעליי ואת הג'ינסים שלי."
"גם את החדש?" שאלתי והסתכלתי עליו, הוא עשה לה גוף מהמם.
שכבר היה לה.
"נראה לך?" היא נחרה, "איתו אני אקבר."
"זה יצא מכוער." אמרה אלכס בשעמום.
"את צודקת." פרקר אמרה.
חבטתי בה שוב.
והיא החזירה לי.
שוב.
"זה יצא יפה." אמרתי.
"לוסי אומרת שזה יצא יפה." רוזי אמרה אחריי.
"פרקר אומרת שזה יצא מכוער." החזירה טוני.
"טוב, פרקר גם אומרת ש"בולדוג" זה שם נורמלי לרועה גרמני." אמרתי בחיוך.
"תסתמי, "טוסטר"." פרקר אמרה לי.
טוסטר הוא החתול שלי.
ולמען ההגינות זה אחי הגדול שנתן לו את השם.
"לא מדברים ככה בקבוצה שלנו." העיר אנדרו.
"נכון, לוסי, תפסיקי לדבר לא יפה." פרקר אמרה לי.
הזעפתי לעברה פנים.
טוני, אלכס, טיילור ופרקר התחילו לצחוק.
אמילי, רוזי, אמה ואני נאנחנו.
היה קל להבין שהקבוצה מתחלקת לשתיים: מיני פרקר ומיני לוסי.
אני אשאר עם הצד של מיני לוסי.
"אז…" אמר אנדרו בניסיון למשוך תשומת לב, "בואו נתחיל לצבוע את השלט."