המלאך שלי, המלאך שבי (2)

דממה עוטפת את החדר, מלטפת את אוזניי ומשרירה מתח קל בין קירות הבטון החשופים. הנער מביט בי, כמצפה לתגובה – שאינה בוקעת ממני במהירות. אני מחזירה לו מבט קל, שוהה בתוך העיניים המטריפות האלו, שמתסיסות את מוחי ומרסקות את חשיבתי, ההגיונית בדרך כלל – לעפר.
הוא מסיט ממני את מבטו לאחר מספר שניות, אשר נדמו לי כנצח. אני משפילה את מבטי במבוכה קלה אל הקרקע אשר עליה אני נחה ונאנחת בקול רועד.
"מלאך… שנפל?" אני משתדלת ככל יכלתי לענות לו בקול יציב – אך הוא רועד מעט בהברה האחרונה. אני מרימה את מבטי מן הקרקע ובוהה בנקודה אקראית על הקיר שלמולי, מאזינה לנשימותיו השקטות, הקצובות, של הנער.
"אני מניח ששמעת אותי בפעם הראשונה שאמרתי זאת," קולו מעט ארסי – מעביר צמרמורת קלה בגבי. "אך, למעשה, כן."
הוא מתקדם אל עבר המקום בו אני בוהה ואני מתיקה את מבטי אליו. אני משתדלת לא לנעוץ מבט בעיניו הכחולות הכהות, אשר ניצוצות אדישות לועגת נוצצים בהן.
"אני מניח שאמרו לך לא פעם כי את מושלמת. אני יודע שאת חולקת על דעתם – את רוטנת בתוך עצמך שאין הם מכירים אותך. איש אינו מכיר אותך ולעולם לא יכיר אותך, אך מעתה והלאה את אינך בטוחה יותר בבועת הבדידות הדכאונית אשר בנית לעצמך עם השנים. הדבר שהחל לרדוף אותי לפני שנתיים ירדוף גם אותך בקרוב. הדרך היחידה עבורך לחיות הוא לצאת מאותה הבועה, לשכוח מהחרדה המתוקה. את בת נפיל, ובידיך כוחות שישמידו אותך, לאט-לאט, אם לא תדעי לשלוט בהם. את כאן כעת מכיוון שהם כמעט והביסו אותך, אבל-"
"ואו, חכה שנייה." קטעתי את דבריו, אשר נאמרו בקול רציני אך מעט ממהר ולא ברור. הוא נעץ בי מבט חד.
"אתה מפיל עליי דברים רבים. ראשית – מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו, אשר מעולם לא סיפרתי לאיש? שנית, מי רודף אותך? שלישית, לא מעניין אותי מדוע אני נמצאת כאן. אני רק רוצה ללכת מפה, ולשכוח שזה קרה לי." אני מניחה שהייתי מעט קרה מידי, אך איני מוכנה שאדם זר יגרור אותי למקום לא מוכר, ובו יספר לי דברים מופרכים על נפילים ואנשים אשר רודפים אותו.
הוא נאנח בעייפות קלה וצנח על כיסא העץ, מתעלם במכוון ממבטי הנעוץ בו.
לפני כמה זמן עלו למוחי מחשבות על מלאכים ומלאכים שנפלו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה בודדה – מלאך שנפל הוא בעצם בן אדם.
אני זוכרת שכאשר הייתי צעירה יותר לימדו אותי על סיפור אדם וחווה. הם אכלו מפרי עץ הדעת מכיוון שלא יכלו היו לעמוד בפיתוי – מכיוון שהיו אנושיים.
אך איש אינו לימד אותי ששני האנשים הללו, היו בני אדם. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שככל הנראה הם לא היו בני אדם – אך רגשות אנושיים התגנבו אל ליבם והם עשו את המעשה האסור – הם לא עמדו בפיתוי. הם נפלו.
ייתכן כי מלאכים אשר נפלו הם בעצם בני אדם. האל יצר אותם, מושלמים – ללא רבב. אך אל ליבם חדרו רגשות אשר לא שייכים אליהם – אהבה, שנאה, פיתוי או חרדה. כל רגש אשר מערער את מחשבותיהם וגורם להם לשקול דברים בצורה שונה – מעבר לטוב או לרע. ולאחר שהם פעלו בעקבות רגשות אלו, הם בעצם נפלו – הם לא הצליחו לעמוד, כלומר להישאר מושלמים כמלאכים. הם מעדו – רגשות אנושיים הופיעו בליבם. ולבסוף, הם נפלו – הם פעלו בעקבות הרגשתם.
קולות קרקוש חלושים העירו אותי ממחשבותיי. הבטתי אל עבר המקום ממנו בקע הקרקוש – הנער רכן לצד שלשלאות המתכת העבות עם מפתח קטן ומוזהב. הוא שחרר את ידיי מן השלשלאות – ולאחר מספר שניות גם רגליי היו חופשיות. הוא הביט בי באותו מבט קר אשר הבנתי כי מאפיין אותו בדרך כלל, ככל הנראה.
"בואי." הוא אמר, וחשש קל התגנב אל קולו. התרוממתי באיטיות והתקדמתי לעברו. הוא צעד אל עבר הדלת בצעדים גדולים ובטוחים – ופתח אותה לרווחה. הוא הביט בי כמזמין אותי לצאת מהחדר המחניק, ואני ידעתי שלעולם לא אחזור אליו פעם נוספת.
"אגב," הוא גיחך מעט. "קוראים לי כריסטופר. את מוזמנת לקרוא לי כריס."
כריס.
מעניין.
"אני לא רואה בשמי דבר מעניין," חיוך קל עלה שפתיו הורדרדות – בעוד ארשת הפתעה התפרשה על פניי.
"אם כי אני מניח שמסקנתך מרתקת, כשחושבים על זה."
הוא יצא מהחדר, בעוד אני נותרתי בוהה בדלת הפרושה לרווחה, מופתעת.
לבסוף יצאתי אחריו, נוטשת את החדר המוזנח.