המלאך שלי, המלאך שבי (1)

נעלמת בין הצללים, כחיית טרף אפלה. שוחרת רעה מרה, אותה רעה אשר ליבי ממנה עשויה.
אין אני יודעת, אנושית אני או לא. ייתכן כי אני רעה מידי – מושלמת מידי. רבים אמרו לי זאת. איש אינו מכיר אותי באמת – אינו מכיר את צדדי האמיתיים, אלו אשר מופגנים ברגעי כעס אמיתי או אהבה.
אך בעצם, מעולם לא הרגשתי רגשות אהבה או שנאה.
אותם הרבים אשר מפיהם נאמר כי מושלמת אני, לא אנושית – בסופו של דבר נטשו אותי. נותרתי בודדה מול עולמי האכזר, חסר הרחמים. מעולם לא חפצתי ברחמים, לא מהעולם. מעולם לא הבנתי שכל אשר רציתי היה רחמים – רחמים מפני אותה האכזריות של האנשים. רחמים מפני עצמי.
שיערי הבלונדיני, רך כמשי וחלק כעשב רענן, מכסה את שולחן הכתיבה הזערורי. מעולם לא רצתה נפשי להסתפק בשולחן זה – אך הייתי מוכרחה.
אני משפילה מבט אל דף הנייר הבודד אשר נח על השולחן – נקי מכל מטרד. אילו רק היו מחשבותיי נקיות ויפהפיות כדף זה, הכל היה אחרת…
טיפת דם צונחת ברכות על הדף ומכתימה אותו בכתם קטן ויפהפה של ארגמן. לפתע מבחינה אני כי לחיי רטובות מעט, וטיפה נוספת צונחת על הנייר הצחור.
אני מושיטה את ידי אל פניי ומוחה במהירות את הדמעות. כאשר אני משפילה מבט אני שמה לב כי ידי גם היא אדומה כעת – מדמעותיי שלי…
מעולם לא בטחתי באיש. כנפיי הדמיון השחורות כזפת עטפו את גופי ומילאו את ראשי במחשבות תוגה מרירות וקרות. לא נותר בי מקום להאמין, לרצות, לסמוך על אנשים.
החושך מכסה אותי, חודר אל נשמתי, אל תוך תוכי. הוא מנפץ את זכוכית הרגש הרגעי אשר חשתי, כמעשיו תמיד.
אך הפעם, הרגשה אחת חומקת מן המלאך השחור אשר שולט בי. מחשבה אחת, רגש אחד.
חרדה.
בזמן האחרון החרדה היא כסם עבורי. סם משכר, מטריף. הוא ממלא את חושיי באי ידיעה ופחד מתוקים.
כמו המוות.
אני מרגישה כאילו סכין צורבת את עורי, מתסיסה אותו ומייסרת עד טירוף – הטירוף הכה מתוק, בדיוק כמו החרדה…
אך זוהי לא אני אשר גורמת לתחושה זו. זהו אדם אחר, מחוץ לגופי.
אני פוקחת את עיניי באחת. האור המסנוור כמו תוקף אותי מכל עבר – ניגוד מושלם לחושך אשר שורר בתוכי. אני לא מזהה את המקום אשר נמצאת בו אני.
איני מסוגלת להזיז אף איבר בגופי. אני מביטה ורואה למולי נער, חיוך אחוז טירוף ויפהפה שולט בפניו. עיניו מרצדות בחשכה אדירה ותוססת, כחומצה המכלה את כל אשר בא איתה במגע.
לאט-לאט הכאב המתוק, המייסר, דועך – ביחד עם חיוכו המטריף של הנער ותסיסות החושך בעיניו. הוא צונח באיטיות על כיסא אשר עמד בקרבת מקום.
לפתע אני שמה לב כי אני יושבת על קרקע בטון קרירה בצמוד לקיר, ומפרקי ידי אזוקים בשלשלאות מתכת רופפות אשר מחוברת לקיר הבטון התואם לקרקע.
"תשחרר-"
לפני שהספקתי להטיח בו משפט שלם, הוא הרים את מבטו מן הקרקע ונעץ אותו בי. המבט היה קר כקרח, החלטי ומטריף באחת. המבט האחד הזה הספיק על-מנת להשתיק אותי.
"את אינך אנושית," הוא סינן מבין שיניים חשוקות והמשיך להתבונן בי באותו מבט קר.
"מה-"
"בואי נסכם ביננו שכל עוד את אזוקה כאן, וכל עוד לא אמרתי אחרת, אני היחיד אשר פותח את פיו." טיפות אנדרנלין מבעבעות בתוכי, אך אני מדכאת אותן ומהנהנת באיטיות בהסכמה רופפת. בכל מקרה אין בידי להתנגד.
שיערו השחור כלילה ופרוע כאפלה צונח על עיניו הכחולות-אפורות הכהות אשר משגעות את מוחי, בעודו משפיל לרגע את ראשו.
"כמו שאמרתי לפני כן," הנער משלח את מבטו בשנית לעברי. "את אינך אנושית."
הוא מתרומם מכיסאו ומתחיל להתהלך בחדר באיטיות, משחק בידו עם דבר מה אשר איני מזהה. הוא נועץ את מבטו בנקודה לא ברורה בחדר, אשר משתנה ככל שהוא משנה את המקום אליו הוא מהלך באלגנטיות.
"אני מניח שאינך מבינה על מה אני מדבר, אם כי ייתכן שאת מבינה באופן חלקי." הוא נעצר במקומו, מולי, ומשפיל את מבטו אל החפץ אשר בידו. רגליו הארוכות עומדות בחוזקה על הקרקע, ואני חשה את עצמי מעט חלשה ונבזה, בעודי אזוקה בלא אונים אל הקרקע המלוכלכת.
"אני אבין אותך אם תופתעי מעט. גם אני הייתי מופתע כאשר נודע לי על כך, מופתע עד מאוד אפילו. אך לא משנה מה את מרגישה או חושבת לגבי זה, עליך להבין כי אין לך דרך לברוח מזה. זהו גורלך."
הוא נועץ בי מבט קריר כמקודם, כמחכה לתגובה. אני מהנהנת בשנית.
"אני מניח שאת יודעת מה זה מלאכים, בין אם את מאמינה בעצם קיומם או לא. אני בעצמי איני בטוח אם הם קיימים. אך מה שבטוח – את, כמוני, בת של מלאך."
הוא נעצר לשנייה ומעיף בי מבט קצר.
"מלאך שנפל."