המלאך הכושל שלי – פרק 4

עד שהגענו לבסוף לכביש, זה היה כביש צר, מפותל, ושומם. חיכינו שעה וחצי עד שעברה שם מכונית שהסכימה לתת לנו טרמפ לרוקגארדן סיטי, ואז, למרבה התענוג, נסענו ארבעתנו בתוך ארגז של טנדר במשך שעה וחצי, עם הטלטולים והקור והמשטח הקשה, התחשק לי לעצור את הכל, למצוא את הבחור בלבן עם הגרזן-משמר, ולהגיש לו את הצוואר שלי.
"אויש, זאק," מיילס אמר, ונגע בכתף שלי. "אם אתה הולך להקיא, תעשה את זה כלפי חוץ. אני ממש אוהב את הנעליים האלה."
ולחשוב שלשנייה חשבתי שהוא מנסה להיות נחמד, כמה משעשע.
"אלו נעליים נוראיות." ולנטיין אמרה, מיילס נגע בנעלי הסנקירס השחורות שלו, ורק אז שמתי לב לציור של זוג הכנפיים הלבנות שקישט אותן.
"אבל… הן… הן ממש נהדרות…" הוא נשמע כמו כלבלב שקיבל בעיטה.
"אולי פשוט תכתוב על כל הבגדים שלך 'אחרי כמעט ארבעת-אלפים שנה, אני עדיין מתלהב מזה שיש לי כנפייים."
מיילס נראה כאילו הוא עומד לבכות.
היא גילגלה את עיניה, אבל חייכה קצת. "אני צוחקת, טוב? אלו באמת נעליים די מגניבות."
"כן," הוא חייך גם. "הן ממש מגניבות."
לא האמנתי באיזו קלות היא שולטת במצב הרוח שלו.
"אז כולנו מסכימים," פייז' אמרה. "זאק, בבקשה אל תקיא בפנים."
"אני לא עומד להקיא," השבתי. "רק לירות לעצמי בראש."
מיילס חבק את כתפי ביד אחת. הרגשתי נמוך נורא לפתע, אבל היה לי פחות קר. אז לא אמרתי כלום.
"תגיד, אתה לא אמור להיות רגיל לגשם וכפור וכאלה? אתה מסיאטל." מיילס שאל.
"זה שאני מסיאטל לא אומר שאני רגיל לגשם, אני לא סובל מקור פחות ממך."
מיילס צחק קצת. "אחי, מלאך, זוכר? אני חי ארבעת-אלפים שנה. לא צריך לאכול או לישון, ולא-סובל-מקור."
"על הנייר." ולנטיין אומרת. "אנחנו לא יכולים לקבל היפותרמיה, אבל אם תכניס לו קוביית קרח לחולצה הוא יתחרפן. אנחנו לא מרגישים רעב, אבל אנחנו יכולים לרצות לאכול נורא." היא פנתה אל מיילס. "אנחנו לא בלתי-מנוצחים. אפשר להרוג אותנו."
"איך?" פייז' שאלה, בהתרגשות ממש מוגזמת. מיילס הביט בה בתמיהה מעורבבת בחשש. "אני לא משוכנע שזה בטיחותי להגיד לך."
ולנטיין צחקה קצת.
"גליוטינה, לדוגמה." היא אמרה, והסתכלה על מיילס, כאילו היא נזכרת בבדיחה פרטית שלהם. בירור הוא ניסה להראות חמור הסבר, אבל הוא צחק קצת.
"חשבתי שאנחנו לא מדברים על כל מה שקרה בצרפת אחרי 1789." הוא צחקק.
"באלף שבע מאות שמונים ותשע התחילה המהפכה הצרפתית." פייז' ציינה בתמיהה, ואז הביטה במיילס וולנטיין. "הייתם חלק מהמפכה הצרפתית?"
הם צחקו. "כשאת חיה ארבעת-אלפים שנה, את חלק מכל אירוע היסטורי אי פעם."
ואז התחילה שיחה בעלת מבנה מוזר, פייז' ואני ציינו מאורות ואנשים, ומיילס וולנטיין סיפרו, מנסיונם האישי, עליהם.
"מלחמת העולם הראשונה." פייז' אומרת.
"מיילס איבד את הג'וב שלו בגללה." ולנטיין צחקה. "הוא גרם לה."
"זה פשוט לא נכון!" מיילס קרא.
"תעשה לי טובה, עברו מאה שנים, אולי תרפה מזה כבר?"
"אתם לא יכולים להוכיח שאם לא הייתי שם המלחמה לא הייתה מתחילה."
"מיילס, שופטי השושנים, מינגאריאל, הרברט אסקווית', אייר, ואלוהים עצמו, אמרו לך כבר שהטיעון הזה פשוט לא עובד. אולי תשלים עם זה כבר?"
"גנדי." פייז' אמרה, לפני שמיילס מספיק לענות.
"בחור נחמד," ולנטיין הרהרה, "הוא היה מאוהב בי קשות."
הרמתי גבה. "תעשי לי טובה, מהאטמה גנדי היה מאוהב בך?"
"כן," היא אמרה. "בתקופה שלו באנגליה. מיילס כמעט הרביץ לו פעם אחת."
מיילס העלה על פניו מבט לא-מרוצה. "היית צריך להיות שם, הוא פלירטט עם בחורה בת שבע-עשרה! הוא היה בן שלושים ומשהו, הסוטה. "
"מיילס, אני בת קרוב לארבעת-אלפים."
"אבל הוא לא ידע את זה!"
הם התווכחו על בת כמה ולנטיין נראית, ועל בן כמה גנדי היה. מה ההגדרה של פלרטוט, פמינזים, והאם קופי עכביש הם יותר עכביש מקוף או ההפך. בדיוק כשמיילס היה באמצע הסבר נחוש על כך שאם הם היו קופים, הם לא היו טווים רשתות, הטנדר עצר.
עמדנו בעיירת כביש ישנה, מסביב הכל היה ירוק ורענן ורטוב, והבתים היו עשוים מלבנים ועץ. את הכניסה קישט שלט עץ ישן שכתוב עליו "ברוכים הבאים לרוקגארדן סיטי".
ירדנו מהארגז, וולנטיין ניגשה להודות לנהג המזוקן על הטרמפ. אז הבחנתי במשהו מבעד לחלון המעורפל שהשקיף למושב האחורי.
על הריפד האפרפר, בין ארגזי כלים ושקיות גדולות מלאות בבד, ישב נער חום-שיער, הוא היה רזה וקטן, ונראה כאילו הוא ישן.
הראש שלו היה צמוד לחלון האחורי, שהפריד בין המושב האחורי לבין הארגז. אם הוא היה ער: הוא כנראה היה שומע כל מה שאמרנו.
כאילו על פי סימן, הנהג המזוקן יצא מהרכב, ופתח את הדלת האחורית.
"הי ילדון, כדאי שתתתעורר, הגענו." הוא נגע בילד הרזה, וזה פקח את עיניו בבת אחת.
"תודה," הוא אמר, ואז הסתכל יש אלי בעיניו הכחולות-אפורות. "אבל לא ישנתי בכלל."
הוא יצא מהרכב, וניגש אלי. השיער החום שלו היה פרוע.
"קופי עכביש לא טווים רשתות. הם קופים."
הו, שיט.