המלאך הכושל שלי- פרק שני

"מה?" שאלתי בבלבול. "מה זה לעזאזל מלאך שומר?"
"מסובך." הוא השיב לי. עיניו הכחולות-כהות הביטו בי בכעס קל וידיו היו שלובות זו בזו. לעזאזל, הוא היה מעצבן.
"אז תסביר!" צעקתי.
"וואו, אתה ממש בלחץ. זה קשה להסביר, אוקי?"
"אז תתחיל מההתחלה."
הוא הנהן בנחישות.
"בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ-"
"לא את החרא הזה! תהיה רציני!" צעקתי, פתאום הוא כיסה את הפה שלי והביט למעלה, כאילו הוא מצפה שברק ינפץ את התקרה. אחרי כמה שניות הוא הביט בי ונאנח בהקלה.
"אל תעצבן את הבוס הגדול. זה אף פעם לא רעיון טוב לעצבן בחור שרואה הכל."
"רואה הכל? מי זה הבוס הזה?"
"נו, הבחור הזקן, בטטת ענן,"
"מה?"
"אלוהים…" הוא מלמל ונאנח בכבדות. שילבתי את ידיו וגלגלתי את עיניי.
"נו, תסביר."
"לא, אתה לא מבין, אלוהים. זה מי שאני מדבר עליו."
"אלוהים?" שאלתי בתדהמה.
"כן, אלוהים. אתה לא חד במיוחד, הא?"
"אתה לא אמור לדעת את זה?" הרהרתי. "אם אתה באמת הסתכלת עלי מאז ומעולם, כמו שאמרת."
הוא חייך חיוך שחצני במעט, "כן, אני צופה בך מהרגע שנולדת, זאק. משגיח עליך, עוזר עם כוחות המלאכים האדירים שהוענקו לי בידי המלך הבלתי מעורער של העולם וכל מה שמעבר לו, אתה יודע- שומר עליך."
"וואו," אמרתי בעיניים פועורות בתדהמה, (ובפעם הראשונה והאחרונה, מעט מאוד מאוד הערצה כלפי הבחור הזה) "באמת? מהיום שנולדתי?"
"טוב, את האמת שאני קיבלתי את המקרה שלך לפני שלושה חודשים." חיוכו השחצני הפך מעט נבוך. "אבל מאז אני ממש עוזר!" הוא הוסיף בגאווה.
"אז איך זה שהחיים שלי מחורבנים כרגיל, הא?"
הוא שרברב את שפתו, וצמצם את עיניו. מה שבעיקר גרם לו להראות כמו שימפנז נאה מהרגיל שעבר עליו יום גרוע במיוחד. "אתה יודע איזה טובות הייתי צריך לבקש כדי להפסיק את הגשם הבוקר?"
כשלתי מעט אחורה. "אתה עשית את זה?"
"כן. מי עוד יוכל לעשות את זה חוץ ממני? ולנטיין?"
חשבתי לכמה שניות, ואז שילבתי את ידי על חזי. "אני לא מאמין לך. בכל הקטע הזה. אני חושב שאתה שקרן או פסיכי."
הוא גלגל את עיניו והסתובב, מוריד את המעיל וגם את חולצת הוי הלבנה (לא.בגדים מלאכיים במיוחד, אני חייב לציין) וחושף את גבו הבהיר והנטול-דברים-מעניינים-לחלוטין.
"אוקי, קח שני צעדים אחורה." הוא אמר, עשיתי כדבריו, עדיין בידיים משולבות.
ואז, לפתע, זוג כנפיים בצבע לבן צחור עם מעט מאוד כחול כהה בקצה של כמה נוצות הופיעו, והפילו את כל הדברים מהשידה שלי. הוא הסתובב, ואחת מזוג הכנפיים במוטה הכוללת של שניים וחצי מטרים בערך חבטה בפניי.
"אוי! שיט! אני מצטער!" הוא צעק וניסה להסתובב לכיוון השני, מה שכמובן גרם לכנפיים שלו לפגוע בי עוד פעם.
הוא עמד להסתובב שוב, אבל עצרתי אותו. "פשוט תקפל אותן!" קראתי, והגנתי על פני מפני נוצות טועות. "אה, כן, יש מצב שאתה עוזר לי עם זה?" הוא אמר במבוכה.
"אתה צוחק עלי, נכון? אתה 'מלאך שומר' אבל אתה 'שומר' עלי שלושה חודשים, אתה אומר שאתה עוזר אבל לא באמת עושה משהו עם הבעיות האמתיות בחיים המחורבנים שלי, ואתה לא מסוגל אפילו לקפל את הכנפיים שלך. אתה צריך את העזרה שלי, כדי לקפל את הכנפיים המזדיינות שלך! אלוהים אדירים! אתה עלוב כל כך! פשוט לך מכאן! אוקי?! אני לא רוצה את 'השמירה' שלך!"
"אה," הוא הסתכל הצידה, נמנע בבירור מלהביט בעיניי. "אז זה העניין, אני לא יכול פשוט ללכת. אתה ראית אותי, אתה יודע שמלאכים שומרים קיימים. ו… זאת די הפסילה האחרונה שלי. אז כן, זה לא יספיק להם להרוג אותך, כנראה שיגרשו אותי, עם הכריתת כנפיים וכל העסק." הוא צחק צחוק קצר והסתכל עלי במבט חצי מתנצל חצי נבוך. "בא לך לצאת לטיול קטן?"
"לא!" צעקתי בחזרה. "בא לי להישאר כאן! בא לי שתעוף לי מהעיניים!"
הוא צחק שוב את אותו צחוק נבוך-לחוץ. "אה, כן, אני… אני לא ממש טוב בזה…"
ממש רציתי להתפוצץ באותו רגע, אבל לא התפוצצתי. לא כי התאפקתי או משהו, מה פתאום. נראה לי שפשוט הייתי כועס מדי בשביל שאני אוכל להתעצבן יותר. לכן פשוט לקחתי שלוש נשימות עמוקות, ולא חשבתי על לחנוק אותו בכלל. טוב, כמעט בכלל.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלתי באיפוק רגוע.
"בעיקרון," הוא אמר. "אני חושב שהכי כדאי לנו ל-"
דבריו נקטעו בבת אחת, הוא הפנה את ראשו לחלון בחדות. "פאק." הוא מילמל, ופתח את הארון שלי בגסות, שולף קיטבג ומתחיל לזרוק לתוכו כל מיני דברים, תוך כדי למלמל לעצמו מליון ואחת קללות. חלק מהן מלאכיות ככל הנראה, כי הביטוי 'נחש בלי רגליים' לא היה מוכר לי. די חשבתי שלכל הנחשים אין רגליים.
"מה קורה?!" שאלתי בפאניקה, אבל הוא פשוט המשיך לחטט בארון עם הכנפיים שלו שמתעוותות מידי פעם, וזזות לפי תנועות הגוף שלו.
"מה זה היה?! למה אנחנו צריכים כל כך הרבה דברים?!"
"הם באים! עכשיו!" הוא סגר את הקיטבג והשליך אותו הצידה, עדיין כורע מול הארון שלי. "בסדר, תתפוס קצה אחד ופשוט… תמשוך אותו לאמצע, אני יכול לעשות את השאר לבד, אבל אני צריך שאתה תעשה את התנועה של הקיפול, בסדר?"
חרקתי את שיני ועשיתי כדבריו, הוא מיהר ללבוש את החולצה הלבנה עם הצאוורון וי הממש עמוק, ואת המעיל שלו מעליה.
צליל של שריקה ארוכה וגבוהה נשמע, כמו שריקה של קומקום, ומיילס התחיל להתנשף ללא שליטה.
"תחזיק בי!" הוא צעק.
"מה?!"
ואז הוא תפס את שתי הכתפיים שלי בבת אחת, ועצם את עיניו. נראה שהוא ממש ממש מנסה להתרכז במשהו, ואז החדר התחיל להתפוגג, להפוך למטושטש, ופתאום הסתנוורתי מאור צהוב שנראה כאילו הוא ממש מקיף אותנו, הדבר האחרון שהיה אפשר לראות מבעד לאור היה איש לבוש בלבן עם גרזן משמר זהוב וארוך-ידית.

כשהאור התפוגג, כבר לא היינו בחדר שלי, ומיילס נראה כאילו הוא גוסס משחפת. הפנים שלו היו לבנים כמו סיד, והוא התנשף בכבדות. עמדנו ביער צפוף, אבל הסוף שלו היה בטווח ראייה, שם הוא הפך לחוף יום זהוב.
"איפה אנחנו?" שאלתי, הוא נתן לי סימן של 'רק רגע' ונשם כמה נשימות עמוקות, מזדקף. "בחלק הצפוני של וושינגטון, יש כאן מישהי שתוכל לעזור לנו."
הוא התחיל לצעוד אל מחוץ ליער, ולקח לי כמה שניות לנער את הראש ולרוץ אחריו.
"רגע, איך הגענו לכאן? למה אתה נראה ככה? מי זאת הבחורה שעוזרת לנו? אתה מכיר אותה טוב? אפשר לסמוך עליה בכלל?"
ההוא נעצר לרגע, והסתכל עלי. "הרבה יותר מידי שאלות, תבחר אחת, ואני והראש הכואב שלי נעשה כמיטב יכולתנו לענות."
"בסדר," אמרתי. "למה אתה נראה כאילו משאית מלאה בנגיפים של אבעבועות שחורות דרסה אותך ואז שפכה עליך את כל המטען שלה?"
הוא נאנח.
"דבר ראשון: אני ראיתי את אבעבועת שחורות, הן לא נראות ככה. דבר שני: להשתגר ככה ממקום למקום, זה גומר אותי לגמרי. אז סלח לי אם אני לא במיטבי כרגע." ואז הוא חייך חיוך ענק ושחצני. מקרוב, היו לו גם קצת נמשים. "למרות שזה עדיין תענוג לראות אותי, כמובן."
גלגלתי את עיני והלכתי מהר יותר, יצאנו לחוף. עבר הרבה זמן מאז שהרחתי את הריח של הים. מיילס פנה ימינה והתחיל ללכת לעבר קבוצת הבתים הקטנטונת שהקיפה את הטיילת של החוף הזה, אל בית ספציפי אחד בעל שתי קומות ודלת כחולה. שמרנו על מרחק בטוח בעוד שצפינו בנערה שחורת-שיער עם עור שוקולד כהה מופיעה מעבר לפניה, ככל הנראה היא ירדה מאוטובוס הצהוב שנעלם לפינה הזאת לפני רגע. אחרי הלכה נערה בלונדינית לבושה בז'קט ג'ינס. היא הלכה ממש ליד הנערה שחורת השיער, אבל נראה שהיא מתעלמת ממנה בהפגנתיות, אפילו לא מעיפה בה מבט אחד.
כלב גדול למדי רץ אליהן, הבחורה הבלונדינית נתנה בו מבט אחד, והוא פשוט התחיל לרוץ לכיוון השני. היא המשיכה לסרוק את הרחוב אחר איומים אפשריים, ואז היא הבחינה בי ובמיילס. ממרחק של בערך חמישים מטרים. היא העיפה בנערה עם העור הכהה מבט חטוף, ואז פצחה בחצי הליכה מהירה חצי ריצה אלינו.
"ולנטיין!" מיילס קרא כשהיא היית קרובה מספיק כדי לשמוע, ואז הנערה הבלונדינית, שככל הנראה קראו לה ולנטיין, בעטה לו ברגל בכוח כזה שגרם אפילו לי להתכווץ, ואני רק התסכלתי.
"חתיכת אדיוט!" היא קראה. "מה עשית?! למה הוא יכול לראות אותי?! אני אהרוג אותך! אם אתה נתת לו ראייה אני אכרות לך את הראש ואתקע אותו על השער המוזהב!"
"לא נתתי לו את הראייה!" מיילס צעק בחזרה. "אני לא טיפש, ולנטיין. לא הייתי נותן לו לראות אותי בכוונה, הוא פשוט הגיע מוקדם בהרבה מהרגיל ו-"
"שתוק." ולנטיין אמרה. "אתה לא קולט כמה טעויות עשית כאן. אתה לא אמור לחכות בבית שלו, אתה אמור להיות איתו כל הזמן, ואתה אמר לשמור את ההסוואה כל הזמן, בדיוק בשביל שאם משהו כזה יקרה אתה לא תיחשף!"
"נו באמת, ואל, אני לא יכול לשמור את ההסוואה כל הזמן, אני אגיע לאפסת כוחות תוך יום."
היא נשמה באיפוק, עצמה את עיניה לכמה שניות, וכשהיא פתחה אותן הן היו רגועות וקרות.
"אתה כזה בר-מזל, שיש לך חברה טובה כמוני שתציל לך את התחת כשאתה עושה שטויות מפגרות." היא אמרה, ואז פנתה אלי. "שזה כל הזמן, בערך."
מיילס צחק צחוק קטן. "את רק מקנאה בי, אבל אי אפשר ממש להאשים אותך."
"כמובן, הרי חייבים לקנא בבחור שחי שלושת אלפים תשע-מאות ושבע עשרה שנה ועדיין מתנהג כמו בן שש, ובטוח שכל העולם נופל לרגליו כשלמעשה הדבר היחיד שנופל אלו העצים שהוא שובר בטעות וגם הם נופלים לכיוון הכי רחוק שאפשר."
"אוו," הוא אמר. "את זוכרת את הגיל המדויק שלי."
ולנטיין נאנחה וגילגלה את עיניה. "קצת קשה לשכוח את הגיל של מישהו שאני מבלה איתו שמונה שעות ביום, כל יום, כבר חמש מאות שנה."
"במיוחד כשהמישהו הזה מדהים כמוני."
"אתה אדיוט."
"אבל מקסים."
"אבל אדיוט."
"אפשר להתרכז?" התערבתי. "אנחנו בדיוק דיברנו על סכנת החיים התמידית שנשקפת לכולנו."
ולנטיין זרקה למיילס מבט אכזרי אחרון והסתכלה עלי, היו לה עיניים אפורות וגדולות, שפתיים צרות וורודות, והיא הייתה גבוהה ממני בבערך חמישה סנטימטרים, בדיוק בגובה של מיילס. "אני ממש, ממש מצטערת בשבילך על זה שנשאבת לכל הבלגן הזה. אני אמרתי להם לא להציב אותו אצלך, רק שתדע. אבל הם לא הקשיבו, אז אני אציל אותך מידיו חסרות האחריות של המלאך הדפוק שלך. אז אל תדאג, אתה לא הולך למות."
"זה מרגיע."
היא צחקה טיפה, ופנתה אל מיילס. "אז מה התוכנית שלך, גאון?"
הוא הביט בי בעיניים כחולות כהות, ואז חזר לולנטיין. "הבוס רוצה להיפטר מאיתנו, נכון?"
"מן הסתם."
"אז אני מתכוון ללכת אל הבחור היחידי שממש יכול לחלוק על דבריו של הזקן." הוא חייך לעברי חיוך ערמומי. "אנחנו הולכים לבקש טובה מהשטן."