המכשפות מפוקס פלייס פרק תשע עשרה.

"היי סיליה. בדיוק חזרתי מביקור אצל סנדרה." ניגשתי לסיליה בחיוך מדומה.
"נו? אז מה? מה אכפת לי ממך בכלל? העיקר שתמותי כבר." היא אמרה ואני חייכתי וראיתי שהחיוך שלי מבלבל אותה, היא הייתה בטוחה שאני אתפרץ עליה או אשאל משהו אבל אני רק חייכתי בביטחון.
"ואת יודעת שהיא אמרה לי שכדי לפתוח את השער מהצד הזה צריך לעשות משהו מאוד פשוט: להשיג טיפה מהדם של שנינו." אמרתי וסיליה הביטה בי בבלבול.
"מה זה אומר?" היא שאלה.
"הכל מאוד פשוט, לוקחים עירוי נוסף כמו של סנדרה, מחברים בהתחלה אותי או אותך ולוקחים עשירית ליטר דם. את הדם צריך לשים בסיר ולזרוק פנימה מהאש התמידית ואז להעיף את התערובת באוויר והשער ייוצר ויאפשר לנו לעבור." אמרתי וסיליה הביטה בי בחשש.
"איך את בטוחה כל כך? למה את מחייכת?" היא שאלה.
"אני בטוחה כל כך כי סנדרה אמרה לי, ואני מאמינה לאחותי בעיניים עצומות, ואני מחייכת כי אם תקשיבי לי אנחנו נוכל לעזור לסנדרה במהירות, וגם תוכלי להרוג אותי במהירות רבה יותר. בעצם זה לא אמור לגרום לי לשמוח אבל די נמאס לי כבר מהעולם הזה, אולי עדיף למות." אמרתי וסיליה השתכנעה.
"טוב, בואי נלך לעירוי." היא אמרה ומיהרתי להוביל אותה לחדר שינה נוסף, שם כבר עמד העירוי, הכל כבר היה מוכן.
"ההחדרה של העירוי הזה כואבת מאוד אז ניר בהתחלה ירדים אותך, טוב? ואז הוא ירדים אותי." אמרתי וסיליה הנידה בראשה.
"הוא ירדים אותך ראשונה. אני לא בוטחת בך." היא אמרה ואני משכתי בכתפי.
"טוב, ניר, בוא תרדים אותי." אמרתי ונשכבתי על המיטה, ניר בא ולחשתי לו בשקט: "שינוי בתכנית, הסכין במגירה, תהרוג אותה כשהיא תרדם." הוא הנהן והזריק לי את חומר ההרדמה הטבעי, הרגשתי מנומנמת.
סיליה נשכבה על המיטה השנייה, היא פשטה את ידה וניר הזריק לה גם את החומר, נאבקתי להישאר ערה אבל ברגע שסיליה עצמה את עיניה החומר הכריע אותי ונרדמתי גם.
התעוררתי בחדר שלי, ראשי נחבט בחלון שנותר פתוח וכאב נורא פילח את ראשי.
ראיתי את ניר נכנס לחדר, הוא הביט בי וחייך.
"הצלחת? היא מתה?" שאלתי אותו והוא צחק ואמר: "מתה לחלוטין. בדקתי שלושה פעמים. אין לה סיכוי לחיות עכשיו." הוא התיישב לידי וחיבק אותי באהבה.
"אז הצלחנו, כמה זמן ישנתי?" שאלתי אותו והוא ענה תשובה שכמעט גרמה לי התקף לב: "עשר שעות."