המכשפות מפוקס פלייס פרק שתיים עשרה. כבוד לנטע!

"רובין, קומי!" פקחתי עיניים וראיתי את סנדרה עומדת וכמעט בוכה מעלי.
"מה קרה?" שאלתי אותה והזיכרונות החלו להציף אותי, עשרה נרות והרבה אש.
"הפקידים של קנדל שמיט בחוץ, בר בוקר והם כאן לקחת אותך להורג! את חייבת לקום!" היא אמרה.
"קמתי, למה לא השלמתן את השיקוי?" שאלתי אותה והיא אמרה: "לא הייתה לנו את האש."
"אז עכשיו יש לכן." ניגשתי לקדרה הענקית שאותה בישלנו כבר כמעט חודשיים, התרכזתי ושחררתי כדור אש ישירות אל המרכז שלה, התוצאה הייתה מידית: מערבולת צבעים לא ברורה הסתחררה ועלתה מתוך הקדרה, הנוזל שהיה בפנים נעלם והמערבולת מיהרה אלינו והפכה לשער גדול שהסתובב במהירות הולכת וגוברת.
"סיליה, בואי!" צעקה סנדרה וסיליה רצה לעברנו, ראיתי את כל הפקידים נכנסים פנימה לאחר שהדלת נפתחה ונמשכתי לתוך השער, הרגשתי שהוא נעלם מאחורינו ונחתתי על דשא ירוק רך ומזמין.
"הצלחנו, לאחר חודשיים הגענו לאן שרצינו." אמרתי לסנדרה ופניתי להביט במקום המופלא שאליו הגענו, הוא בהחלט היה שווה את המאמץ: שדות ירוקים ענקיים נפרשו לפנינו, שמיים כחולים ונקיים מכל עננה היו מעלינו, בתים לבנים ומטופחים עמדו פה ושם בין הגבעות, הרים עם פסגות לבנות יפהפיות הקיפו את העמק, נהרות התמשכו פה ושם ואפילו היה אפשר לראות מפל אחד גדול באופק, קשת רחבה ובוהקת קישטה את השמיים, הרגשתי בגן עדן.
"זה מדהים, ויפהפייה!" אמרה סיליה ואני הסכמתי איתה.
"בנות, מה אתן עושות בחוץ? למה אתן לא נכנסות פנימה לאכול ארוחת בוקר מזינה?" שמעתי קול.
הסתובבתי וראיתי אישה בת עשרים או שלושים, עם שיער שחור ארוך ועיניים חומות חמימות שגרמו לי להרגיש ממש טוב. היא לבשה שמלה פרחונית זקנה למדי ונעלה נעליים מעץ.
"איפה אנחנו?" שאלתי אותה והיא חייכה בהבנה.
"מכשפות מסיילם? עברתן בשער?" היא שאלה בחיוך ואנחנו הנהנו.
"אין בעיה, בואו, אני אארח אתכן. עוברות אצלנו רבות כאלו, כל אחת נוחתת באזור אחר, אני לא רגילה למצוא מכשפות פה." היא אמרה והובילה אותנו לבית קטן נקי ומסודר, ליד שולחן האוכל ישב ילד בערך בגילי, עם שיער שחור קצוץ ועיניים חומות כמו של האישה שהביאה אותנו לכאן, הוא לבש סרבל ומגפיים וקרא ספר.
"אני אמנדה, זה בני ניר." אמרה האישה ואנחנו חייכנו ואמרנו תודה בנחמדות כשהיא הביאה לנו מיני מאכלים שונים ומגוונים והושיבה אותנו לאכול בטענה שאנחנו "רזות כמו שלדים."
האוכל היה נפלא, כשסיימתי לאכול ניר הרים אלי מבט ואמר: "את יודעת שאת ממש יפה?"
"תודה, אף פעם לא אמרו לי את זה." אמרתי והסמקתי.
"אף פעם לא ביקרו אצלנו מכשפות. למה אין לך שיער לבן?" הוא שאל אותי.
"יש לי פסים כי אבא שלי היה בן אנוש, רואה?" פיזרתי את הצמות והראיתי לו את הפסים הלבנים.
"הרבה יותר יפה לך בשיער פזור, אל תאספי אותו." הוא אמר ואני הסמקתי עוד יותר.
"רוצות שנראה לכן את המקום אחר הצהריים?" הוא שאל.
"מאוד. אנחנו נשמח לסיור מודרך ומקצועי כאן." אמרה סנדרה בחיוך.
"נפלא, אני אראה לכן הכל אחר הצהריים. אני הולך לישון." הוא אמר והלך, אמנדה נתנה לכולנו מיטות נפרדות לישון בהן ואני נרדמתי עם ציפייה גדולה לצהריים.