המכשפות מפוקס פלייס פרק שמונה עשרה.

נכנסתי לחדר של סנדרה, ניר מיהר לחבק אותי ושאל: "את רוצה להיות איתה לבד?"
"כן, אם זה לא מפריע לך." אמרתי והוא הנהן ואמר: "ממש לא מפריע לי. אני מבין אותך." והלך.
התיישבתי ליד סנדרה, הבטתי בפניה האדומות והנפוחות, עיניה בלטו מחוריהם, עירוי היה מחובר לידה והוציא ממנה דם, ככל שיותר דם יצא כך נעשתה נפוחה פחות אבל פניה הזדקנו.
"סנדרה, מה קרה לך?" שאלתי אותה והיא חייכה ואמרה: "אני חולה במחלה נוראית, אבל אני אהיה בסדר. העירוי הזה מוציא את הדם הנגוע שלי מתוכי, כשכל הדם יצא אני אהפוך לזקנה משוגעת בדיוק כמו הזקן על ההר ואצטרף אליו. אבל רובין, רק דבר אחד: אל תתני להם לפתוח את השער חזרה לסיילם, סיליה היא מכשפה, אבל מכשפה רעה מאוד! אל תתני לה להשלים את התכניות שלה, תהרגי אותה." אמרה סנדרה ואני הנהנתי.
"את תהפכי למוצצת דם כמו הזקן על ההר?" שאלתי אותה בבהלה כשמילותיה חלחלו אלי.
"כן, ואז יהיו לי עשרים וארבע שעות של שפיות שבמהלכן אני אאלץ לטפס על ההר כדי להצטרף לזקן. אין לך מה לדאוג, את לא מאבדת אותי לנצח, בכל ליל ירח מלא השפיות תחזור אלי ואני אבוא לבקר אותך." היא אמרה ברוגע כאילו זה שום דבר.
"איך אני אתמודד עם זה? אני צריכה להרוג את סיליה, עכשיו אני מאבדת אותך, אני עדיין בהלם ממותו של אד… ומי ישאר לי במצב כזה? ניר?" צעקתי בבכי.
"כן. ניר ואמנדה. הם אנשים מדהימים ועליך לזכור שהם דאגו לנו והם ידאגו לך גם בהמשך." היא אמרה.
"אבל אני לא רוצה לאבד אותך! את בשבילי הרסיס האחרון של המשפחה שלנו!" אמרתי.
"לא נכון. אבא שלנו עוד מסתובב איפשהו בעולם, אני סומכת עליך שתמצאי אותו ותביאי אותו לכאן, הוא צריך להיות איתך כי הוא באמת כל מה שנותר לך מהמשפחה שלנו." היא אמרה והשתעלה, קמטי הדאגה על פניה הפכו לקמטי זקנה, היא הלבינה וכבר לא הייתה נפוחה.
"אני לא אוכל לדבר עוד הרבה, נשארו לך בקושי עשר שעות לעצור את סיליה ולהרוג אותה. עכשיו לכי, ככל שאני מדברת יותר אני מזרזת את תהליך ההזדקנות." היא אמרה ואני קמתי והבטתי בה בעצב.
"אני מבטיחה לך שאני אעשה כל דבר שביקשת ממני, גם את הדברים הקשים, אני אגרום לך גאווה." אמרתי וברחתי משם, קרסתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות, העננים בחוץ בכו איתי והמטירו גשם כבד.
לפתע התרוממתי כשאני נחושה מתמיד והבטחתי לעצמי: אני הולכת להרוג את סיליה. ועכשיו.