המכשפות מפוקס פלייס פרק שלושים ואחד…

"מה?!" צעקתי בבהלה, מקווה שהם מותחים אותי.
"אבא שלך מת בתאונת דרכים, המכונית שלו החליקה מהגשר והוא נפל לתוך הנהר, כל מה שמצאנו הייתה הגופה שלו ובר אי אפשר היה לעשות כלום. אני כל כך מצטערת בשבילך, בעיקר כי אין לך עכשיו הורה חוקי." אישה בת ארבעים בערך יצאה מאחורי החבורה בחיוך חברי, היא לבשה חצאית אפורה וחליפה אפורה והשיער שלה היה אסוף בקוקו מתוח.
"מי את בכלל?!" ירקתי לעברה.
"היי, תרגעי. אני מהממשלה ואני כאן די לקחת אותך לפנימייה או למקום בו תוכלי לגדול." היא אמרה.
"לא רוצה ללכת לפנימייה! מה תעשי לי? תכריחי אותי?" צעקתי עליה.
"אני מבקשת ממך, הרגעי! אני רוצה רק בטובתך!" היא צעקה עכשיו.
"את תרצי בטובתי כשחזירים יעופו. אני מכירה אנשים מהממשלה בגלל אבא שלי והם אגואיסטים שרוצים רק בטובת עצמם." אמרתי לה.
"זה לא משנה כרגע. אין לך בררה. את באה איתי." היא אמרה.
"לא אני לא. שאריס היא בגיל המתאים, כלומר, היא מבוגרת. היא יכולה לאמץ אותי." אמרתי.
"לא בא בחשבון. את הולכת לפנימייה." אמרה האישה.
"תראי, אני לא יודעת איך קוראים לך ומאיפה את אבל אני באה מסיילם, זה מקום שבו חיים במאה השבע עשרה ואפילו שם אנשים מבינים שאפשר לאמץ מישהו אם ההורים שלו מתו, כאן זה מובן מאליו אז אל תתנהגי כאילו שאריס לא יכולה לאמץ אותי, כי היא יכולה." אמרתי.
"היא יכולה לדאוג לך? למזון? להשכלה?" שאלה האישה.
"השלה כבר יש לי, אבא שלי רשם אותי לאוניברסיטה הכי טובה בעיר. ולגבי המזון, על עבודה שמעת?" שאלתי אותה בציניות והיא הזעיפה את פניה.
"שמעתי ועוד איך, אבל איך שאריס תצליח לקיים אותך כשאין לה עבודה? עד שהיא תמצא עבודה לעצמה אתם כבר תגוועו ברעב." היא אמרה.
"גם אני יכולה לעבוד, זה יהיה קשה אבל אני בטוחה שנצליח להתקיים." אמרתי.
"בסדר, שאריס, את תבואי לחתום על תעודות האימוץ מחר או מחרתיים. תהנו." היא אמרה והלכה אבל חזרה כעבור שנייה ואמרה: "ותאלצו לפנות את הדירה בעוד שבוע, רק שתדעו."
"מתי מתחילה האוניברסיטה?" שאלתי אותם.
"עוד חודש." ענו כולם.
"אז יש לנו עבודה למצוא, ובהקדם האפשרי." אמרתי.