המכשפות מפוקס פלייס פרק עשרים. שבירת שיא כפולה.

"עשר שעות?!" קמתי בצווחה מהמיטה והבהלתי את ניר למוות.
"כן, למה?" הוא שאל בבלבול אבל מיד הבין: "אוי, סנדרה! היא הפכה כבר לזקנה המשוגעת ועשרים וארבע שעות הערנות שלה התחילו כבר!"
"כן, אנחנו חייבים לשחרר אותה מיד ולתת לה להגיע אל ההר!" אמרתי ושנינו רצנו לחדרה של סנדרה.
כשראיתי אותה רציתי לבכות: הפנים שלה היו חרושים בקמטים, העיניים שלה נראו כאילו סנדרה נכלאה שם בפנים ועכשיו משהו אחר מפקד עליה, פרט לכל זה היא הייתה רזה בצורה שלא תאמן והפנים שלה היו מלאות כאב.
"אל תתקרבו, משהו לא בסדר!" היא אמרה ואני וניר לקחנו צעד אחורה.
"סנדרה, תני לנו לשחרר אותך מהעירוי ולתת לך להגיע להר!" אמרתי אבל היא הרימה את ידה.
"לא, אם תגרמו לי לדבר אני לא אוכל להילחם יותר בזה, שאבתם יותר מידי מהדם שלי, נשארו לי כמה דקות של ערנות, עליכם לקשור אותי למיטה ולשחרר אותי רק בירח המלא שיהיה מחר!" אמרה סנדרה ואני הנהנתי למרות שלא הבנתי כלום, אבל כמו שאמרתי לסיליה: סמכתי על סנדרה בעיניים עצומות והייתי מוכנה לעשות הכל למענה וכל דבר שהיא תגיד לי.
ניר הביא חבלים ואני והוא מיהרנו לקשור אותה למיטה בשלושה חבלים של כמעט עשרים מטר, בדקנו שהקשרים מהודקים היטב ואז זזנו אחורה בדיוק כעיניה הפכו למטורפות והיא ניסתה להילחם בחבלים.
"את תהיה בסדר סנדרה! תילחמי בזה." אמרתי והיא הפסיקה להילחם לשנייה והביטה בי אבל מיד המשיכה, ניר משך אותי החוצה והתפרקתי על כתפו.
הרגשתי שכרגע איבדתי את הדבר האחרון והכי קרוב שנותר לי. אמא שלי אמרה לי שאחותי היא כל מה שישאר לי כשאני אגדל, לאחר שהיא תמות, ואמרה לי להתנהג יפה לסנדרה. אבל עכשיו אני עדיין לא בת עשרים וכבר איבדתי את סנדרה, ועכשיו מה נותר לי?
נזכרתי במה שסנדרה אמרה לי: עלי לאתר את אבא שלי, הוא הדבר האחרון שנותר לי מהמשפחה שלי.
והיא צדקה כמו, תמיד, אבא שלי נמצא איפשהו בעולם, מסתובב שם בערים מפותחות וחדשות יותר מסיילם ועלי למצוא אותו ולהביא אותו לכאן כי הוא כל מה שנותר לי.