המכשפות מפוקס פלייס פרק עשרים ושמונה. ווהו!

השיעורים עם עומר היו ארוכים ומתישים, למזלי, ילדה שלא רגילה ללמוד דברים כאלה ולא קשורה לנושאים שכאלו מייק עשה לנו שיעורים מדהימים שרעננו אותי כל פעם מחדש לקראת עוד שיעור נוראי עם עומר.
עם עומר למדנו על נושאים משעממים במיוחד, דברים בחשבון, סיפורים משעממים בהיסטוריה ודקדוק לשוני שאיתו הכי הסתבכתי ושנאתי מכל הנושאים.
אבל כשהשיעורים של עומר היו נגמרים מייק היה תופס פיקוד, אחרי כל שיעור אורך של עומר של שלוש שעות עם עומר היו לנו שעתיים של שיעור עם מייק, הוא היה פותח את השיעור בפעילות מהנה, מדבר איתנו כשעבדנו ומתייחס אלינו כאילו אנחנו חברים ולומדים ביחד למבחן.
והיו גם מבחבנים, אחרי שהיינו גומרים נושא עומר היה עושה לנו שאלונים על הנושא הזה ובשיעורים שלפני המבחן היו מכינים אותנו רק אליו ומייק היה חייב לעבור על כל החומר שעומר הביא לו.
אחרי חצי שנה ידעתי כבר את רוב מה שילדים בגילי היו אמורים לדעת ואבא שלי היה שמח יותר מתמיד.
"אני חושב שאפשר כבר לרשום אתכם לבית ספר, לעשות מבחנים ולקבל תעודות!" הוא אמר לנו בוקר אחד לפני שבוע.
"היום יום הולדת! היום יום הולדת! היום יום הולדת לרובין!" התעוררתי לבוקר שטוף שמש כשאבא, שאריס וניר עמדו מעלי עם עוגת שוקולד ענקית, מאחוריהם עמדו עומר ומייק וחייכו אלי.
"היום את בת שמונה עשרה! בדקתי. והיום אני ארשום את שניכם לבית הספר!" אמר אבא שלי ואני קפצתי מהמיטה וחיבקתי אותו, כמה שאהבתי אותו!
"תודה אבא! תודה מייק ועומר שלימדתם אותנו הכל!" אמרתי ברגשנות ואז מיהרנו לאכול את העוגה, שאריס נתנה לי בגדים ממש יפים ובשעה תשע יצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו של אבא.
עומר נפרד מאיתנו שם אבל מייק התעקש להישאר איתנו עד סוף היום, כי זה היום שלי והוא רוצה חלק.
הגענו לבניין גדול של בית ספר ואבא שלי הוביל אותנו בין המולת ילדים אל משרד גדול שבו ישב איש עם משקפיים ובחליפה כמו של אבא.
"שלום, אני אנדי גריי, אני אותו אחד שרצה לקבוע תור כדי לרשום את שניהם לבית הספר." אמר אבא שלי.
"נפלא, שמות בבקשה." אמר האיש.
"רובין גריי וניר גרנדה." אמר אבא שלי וניר הביט בו בבלבול, הבנתי שזה לא השם משפחה שלו באמת.
"ילדים שלך?" שאל האיש.
"ניר מאומץ, הבת שלי." אמר אבא שלי ואני וניר משכנו בכתפנו.
"נרשמתם, המבוגרים מוזמנים לעזוב את שטח בית הספר מיד, המזכירה שלי תלווה את שניכם לשיעור הראשון שלכם, אני מקווה שתשתלבו יפה." אמר האיש וברגע שאבא שלי עזב נבהלתי, הרגשתי כמו ילדה קטנה.
האישה הכניסה אותנו לכיתה, ישבו שם הרבה ילדים והמורה הביטה בנו בהפתעה.
"שלום תלמידים, אלו הם רובין וניר."