המכשפות מפוקס פלייס פרק עשרים וחמש.

"סנדרה?" שאל אבא שלי ואני רציתי להרוג אותו.
"לא, סנדרה היא בלונדינית, אני רובין." אמרתי וניסיתי שלא להתפרץ עליו.
"אבל השיער שלך, העיניים שלך, היית כולך יותר כזאת…. שונה." הוא אמר והכעס שלי נשכח מיד, הוא פשוט התבלבל לחלוטין כי המראה שלי שונה כל כך. חוץ מזה, הוא עזב מזמן, איך הוא יזכור?
"הבנתי." אמרתי בשמחה והוא התיישב לידינו.
"אז, בת כמה את היום רובין? איפה סנדרה? מה קרה מאז שעזבתי?" הוא שאל.
"סיילם הפכה למעצמה מרושעת שרודפת מכשפות באכזריות, אמא הוצאה להורג לפני בקושי שבוע, אני וסנדרה הכרנו ילדה בוגדנית בשם סיליה ועברנו איתה בשער לעולם אחר, משם בא ניר. סנדרה נדבקה במחלה סופנית שגרמה לה להפוך לזקנה משוגעת שרוצחת אנשים ומוצצת את דמם אחרי שהיא קורעת אותם לשניים, אחרי זה אני וניר חזרנו לסיילם, לאחר שאמו של ניר נרצחה באכזריות מולנו על ידי סנדרה ואחרי שהרגנו את סיליה שניסתה להרוג את כולנו, ובאנו לכאן במטרה לחפש אותך. וזהו בערך." אמרתי והשארתי את אבא שלי בהלם מוחלט.
"את בת…."
"בקושי שבע עשרה או שש עשרה לדעתי. אני פשוט כבר לא זוכרת." אמרתי והבטתי על גופי, הוא הזכיר יותר גוף של ילדה בת עשר, הייתי כל כך לא מפותחת.
"וראית כל כך הרבה דברים מזוויעים. אני כל כך מצטער שעזבתי, אם הייתי נשאר או לפחות לוקח את כולכם איתי זה היה אחרת. עשיתי טעות נוראית!" הוא אמר וראיתי שהוא עומד לבכות.
"זה בסדר אבא, אני לא כועסת עליך. ניר עכשיו חבר שלי, אנחנו נעבור לגור איתך ונצמח לעתיד טוב יותר, עתיד הרבה יותר טוב." אמרתי ואבא שלי הנהן ומחה דמעות ראשונות מעיניו.
"אם ככה בואו אלי הביתה, אתם תחטפו כנראה הלם קל אבל תזכרו שאנחנו לא בסיילם, דברים כאן הרבה יותר גדולים." הוא אמר ואני הנהנתי וניר חיבק אותי.
אבא שלי שילם, כשנכסנו לאוטו השחור והארוך שלו נזכרתי שאני לא זוכרת את שמו, התביישתי כל כך. הוא אבא שלי ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו? בוב אולי? דילן? ניסיתי להיזכר אבל לא הצלחתי.
"אבא, אני מרגישה מטומטמת אבל… איך קוראים לך?" שאלתי אותו והוא צחק ואמר: "אנדי. את כבר שכחת?"
"אני מצטערת, פשוט לא התראנו כל כך הרבה זמן, אני חושבת שהייתי בקושי בת חמש כשעזבת." אמרתי.
"כן, היית בערך בגיל הזה. אחותך הייתה שונאת אותי אם היא הייתה כאן עכשיו." אמר אבא שלי.
"ממש לא נכון! היא זאת שאמרה לי לחפש אותך! היא אמרה לי שאתה כל מה שנותר לי מהמשפחה שלנו ועלי למצוא אותך ולהישאר איתך לנצח." אמרתי ואבא שלי חייך באושר.
"את לא יודעת כמה אני מאושר עכשיו." הוא אמר.
"אני יודעת, רואים את זה על הפרצוף שלך." אמרתי וכולנו צחקנו, אפילו ניר ששתק עד עכשיו.
"טוב, אני חושב שאולי זה לא כל כך רע שהגענו לפה." אמר ניר בעצב.
"אתה נראה כאילו אתה חושב בדיוק ההפך." אמרתי והוא חיבק אותי.
"את צודקת, אני בעצם די עצוב. אני לא רגיל לכל ההמולה הזאת, אני אפילו לא יודע מה זאת מכונית, אבל אני יודע שכאן יש בית ספר ואני אהיה חייב ללכת ללמוד, ואני כבר מבוגר ויקח לי שנים להשלים את כל ההשכלה שהפסדתי כשחייתי בעמק." הוא אמר.
"יש משהו בדבריו, איך נשלים את כל החומר שלא למדנו במהלך השנים?" שאלתי את אבא שלי.
"אני אשכור לכם מורה פרטי, תוך פחות משנה תעמדו בחומר הדרוש לכל ילד ותוכלו לגשת ולעשות תואר באוניברסיטה, אני ארשום אתכם לטובה ביותר." אמר אבא שלי.
"מורה פרטי?" שאלנו שנינו ביחד.
"אתם כבר תבינו מאוחר יותר. הגענו לדירה שלי." אמר אבא שלי ויצאנו מהאוטו, הוא הוביל אותנו לבניין גבוה ומפואר ביותר, צבוע לבן עם מעלית שקופה שבה התנגנה מוזיקה קלאסית.
הגענו לקומה השתיים עשרה, שהייתה הגבוהה ביותר בבניין ושם יצאנו מהמעלית ונכנסנו לדירה הגדולה ביותר שראיתי בחיי: היה שם חדר ענקי בכניסה עם מרפסת שהשקיפה על כל העיר, בחדר הייתה טלוויזיה ענקית עם ספות לבנות מעור, החדר היה מחובר לעוד המון חדרים ועם מעבר פתוח למטבח עם כל הדברים שרק יכולתי לדמיין: בר לבן, שיש ענק ומקרר מדהים שהייתה בתוכו בטח אספקה לכל החיים.
לפני שהספקתי להגיד "וואו" אבא שלי כבר הוביל אותי ואת ניר לחדרים נפרדים משלנו, החדר שלי היה ענק אבל לא הספקתי בכלל להביט בו כשצנחתי על המיטה הלבנה ונרדמתי.