המכשפות מפוקס פלייס פרק עשרים ואחד.

כשהתעוררתי הפעם היה חושך בחוץ, ודממה שררה בבית. אפילו סנדרה השתתקה ואור ירח חזק האיר את החדר.
זה היה נהדר בשבילי כי באמת שנמאס לי כבר להירדם בלי לשים לב ולהתעורר למחרת בבוקר לחדשות נוספות שיגרמו לי או לבכות או לעשות משהו משוגע או לאבד מישהו יקר.
ראיתי מישהו ישן לידי, בדקתי מקרוב את פניו ונאנחתי בהקלה כשגיליתי שזה ניר, הוא התעורר והביט בי.
"כמה זמן את כבר ערה?" הוא שאל ואני אמרתי: "כמה דקות. חכה, ניר, זה ירח מלא היום?"
"כן. או רגע! זה ירח מלא היום! כמה שאנחנו מטומטמים. מהר, בואי נוציא את סנדרה." מיהרנו לחדר של סנדרה והערנו אותה, העיניים שלה היו רגילות כמו תמיד ולפי זה הנחתי שהיא בסדר, שחררנו אותה ומיהרנו איתה החוצה.
"אז את הולכת?" שאלתי אותה בעצב.
"כן. עלי לעזוב עכשיו, בקרבו יעלה השחר ואני לא אספיק להגיע לפסגה, ואם לא זה ישתלט עלי ואני אנסה להרוג אנשים." היא אמרה והנהנתי, ראיתי כבר את השמש מפציעה מאחורי ההרים.
"אבל לפני שאני אלך, יש דרך קלה מאוד לפתוח את השער: בדיוק מעל הבאר שכאן לידנו יש נקודה קטנה, את תראי אותה. אם תגעי בה בדיוק השער יפתח ללא שום שיקוי או אש. עכשיו עלי ללכת." היא אמרה ואנחנו הנהנו ואמרתי: "אנחנו נפתח את השער עכשיו ונחפש את אבא שלי."
ניר הנהן ומיהרנו אל הבאר כשאמנדה יצאה מהבית.
"מה אתם עושים ילדים?" היא שאלה בתמימות והתקרבה בצורה מסוכנת לסנדרה. בהמשך הכל קרה מהר: השמש הפציעה והשפיות של סנדרה נעלמה לחלוטין, היא הסתובבה אל אמנדה ועיניה נראו כמו עיניו של הזקן על ההר, היא אחזה באמנדה וקרעה אותה לגזרים ומיהרה למצוץ את דמה.
בעוד ניר נשען עלי ומתחיל לבכות מיהרתי לחפש את הנקודה, בסופו של דבר ראיתי אותה: נקודה קטנה שדומה למערבולת החול שהביאה אותנו לכאן.
נגעתי בה והיא גדלה במהירות, לפני שסנדרה תסיים למצוץ את דמה של אמנדה מיהרתי לאחוז בניר ולקפוץ פנימה.
המערבולת נסגרה מאחורינו והכל החשיך.