המכשפות מסיילם פרק שלושים ושמונה.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, לפני כמה דקות שמעתי את אניה מסיימת את שיעורי הבית שלה ושלי.
כבר כמעט שבוע לא הגעתי לאוניברסיטה, חברי ניסו לגרום לי לקום ולצאת מהמיטה אבל לא הצליחו, בטני תפחה עוד ועוד וכבר חצי מהכריות שהכנסתי מתחת לבגדים לא הייתי צריכה לשים ולא אהבתי את זה.
לא הפסקתי לחשוב על ניר, אהובי האחד והיחיד אי פעם.
הוא מת, וזה לא יצא לי מהראש.
הפעם היחידה שיצאתי מהמיטה השבוע הייתה בשביל ההלוויה, הלוויה כפולה של ניר ושל אבא שלי.
גם לעבודה לא הגעתי והתקשרו אלי להגיד שפוטרתי, הדרדרתי בכל דרך אפשרית.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי, האם זה מה שניר היה רוצה שיקרה לי? שאלתי את עצמי.
לא הספקתי להרהר פעמיים בשאלה כי שמעתי קולות של מנעול בדלת, אניה התעוררה בחדר לידי, בדירה של אבא שלי הייתי מבינה למה שירצו לפרוץ, זו הייתה דירה יקרה בבית יקר, אבל הדירה הנוכחית שלנו הייתה בבית קטן עם שלושה חדרים, בשכונה קטנה ועלובה.
למה שירצו לפרוץ לכאן?
קמתי באיטיות והלכתי לדלת, עמי ושאריס התקדמו לידי ולפתע הדלת נפתחה ויריה נשמעה, עמי שכב מת לידי.
הבטתי בפחד ובהפתעה בפורצים ואז האקדח כוון אלי, לא הצלחתי לזוז מרוב הלם ומרוב כבדות, שנייה לפני שהירייה פגעה בי שאריס קפצה מולי והגנה עלי, נפלתי אחורה מהלם ומפחד ועצמתי את עיני, שאריס נפלה עלי.
הם עברו אותנו והתקדמו לחדר של דן ואניה, שמעתי רק ירייה אחת.
לא הצלחתי לקום, הם עזבו את הדירה ואני הייתי יותר מידי בהלם כדי אפילו לחשוב על משהו, כל מה שעבר בראשי היה: "מי נשאר בחיים?"