המכשפות מסיילם פרק שלושים ושבע,

"לא!" התמוטטתי על הרצפה ובכיתי.
איך זה אפשרי? למה יש כל כך הרבה סבל ועצב בעולם? למה אנשים לא יכולים לחיות לעולם ועד?
אמרו לי פעם שאלוהים לעולם לא נותן יותר מכשולים ממה שאדם יכול לעבור, אבל איך אפשר להתגבר על כל כך הרבה מכשולים? הוא הרי לא משאיר לי אף אחד שיעזור לי!
הרגשתי כל כך בודדה ושבורה, הכריות יצאו לי מתוך החולצה ואני פשוט בכיתי על הרצפה.
שמעתי את קולותיהם המודאגים של חברי, או מי שנותר מהם, שמעתי אותם אומרים שכדי לתת לי זמן לבד.
הם הלכו משם ואני המשכתי לבכות.
ניר מת, הוא לא זכה לראות את הילד שלו, שעכשיו הוא רק הילד שלי, הוא לא הספיק להשלים תואר.
הוא בעצם לא הספיק כלום, ותהיתי אם אולי המוות אכן יותר טוב מהחיים.
אולי כדי להתאבד? כמו הילדים שמתאבדים מבריונות? זה הרי הפתרון המושלם, כבר לא נותר מי שיבכה על מותי עכשיו, מה אני ישנה אם אני אמות?
כל המחשבות והשאלות האלו חלפו במוחי תוך שניות, הדמעות המשיכו לזלוג.
הרמתי את מבטי אל השמיים, הם היו כחולים ועליזים ושמש יחידה של סוף החורף חיממה את הדירה.
רציתי לצעוק עליהם, רציתי לבכות למרות שכבר לא נותר לי עם מה, רציתי למות. יותר מכל רציתי למות.
לא הצלחתי להחזיק יותר את כל הצער הזה בתוכי, לפני שאעשה משהו טיפשי הכרחתי את עצמי להירדם.