המכונה השבורה של מייט – פרק 1 חלק א’
***שימו לב: הסיפור נמצא בתהליך כתיבה. סיפורים הם התחביב המרכזי שלי כבר הרבה מאוד שנים, מהן תקופות ארוכות של כתיבה למגירה. זה החלק הראשון מתוך מה שיפורסם במלואו באתר, או אפילו יתארך לספר קיים. פרסום הפרק הבא תלוי מאוד בתגובות הקוראים – אני סקרנית מאוד לדעתכם ולפידבקים ואוהבת לכתוב לקהל קוראים. תודה רבה וקריאה נעימה!***
המכונה השבורה של מייט – פרק 1 חלק א'.
בלייק לא ישכח את הבוקר שבו הוא נסע עם המשפחה שלו לפגוש את תומאס.
הוא היה אז בן תשע, ילד גבוה מדי וצנום, עם שיער חלק בצבע חום בהיר שמסופר לתספורת בצורת קערה (ותמיד התארך יתר על המידה וכיסה את העיניים שלו – הוא ידע שזה מרגיז אנשים אבל שנא להסתפר). זה היה יום חמישי, ומזג האוויר היה בהיר ומעונן, אפור ומשעמם למדי.
בלייק היה במצב רוח ממורמר כל אותו הבוקר – אבל הוא היה ממורמר למדי ברוב הבקרים, ככה שזה לא היה מצב נדיר במיוחד. הייתה בו אהבה בעקר לבקרים שבהם אתה מתעורר מאוחר ולא צריך לנסוע לשום מקום. בעקר לא למקומות שבהם צריך לפגוש אנשים חדשים. בעקר לא ילדים אחרים בגילו. בעקר לא כאלה שההורים שלו מתכוונים לאמץ.
למעשה, הוא לא דיבר עם ההורים שלו כבר יומיים – ולא משנה כמה הם ניסו להסביר לו שהמצב מורכב, הוא לא קיבל אף אחד מהתירוצים חסרי המשמעות שלהם.
להורים של בלייק לא היה זמן אפילו לבלייק.
אבא שלו, רוג'ר, עבד בעיר אחרת והיה יוצא מהבית בחמש לפנות בוקר וחוזר באחת עשרה בלילה. אמא שלו, אלן, הייתה מנהלת של חברת הייטק גדולה וכשהיא לא הייתה בעבודה היא הייתה בנסיעות עסקים. האומנת ששמרה על בלייק הייתה סטודנטית עסוקה ומשעממת – בכל יום היא מצאה דרכים אחרות להיות אפילו יותר עסוקה ויותר משעממת, כאילו כל ספר שהיא קראה הפך את החיוך שלה לקמל ועייף יותר והוסיף עוד קמטים למצח היפה שלה ושיערות לבנות לצמה הארוכה והבלונדינית שלה. אניטה האומנת ידעה לשמור על הבית נקי ומסודר והיא ידעה לבשל (ותמיד את אותן ארוחות תפלות). ההורים של בלייק אהבו אותה כי היא לא הייתה מזיקה, לא ווכחנית, לא מעניינת, שקטה ועדינה ומתחבאת בספרים שלה. פשוט בלתי נסבלת.
ועכשיו הם רוצים עוד ילד? הם בקושי מסתדרים עם האחד שיש להם.
בלייק שקע במערבולת ערפל של מחשבות במשך כל הנסיעה והביט בזעם מלנכולי בהשתקפות הבהירה שלו בזגוגית החלון. מזג האוויר באמת היה אפור ומשעמם. בימים כאלו הוא תמיד היה חושב לעצמו שזה יכל להיות נחמד אם הוא פשוט יכל לא-להגיע. זה היה יותר מאשר הרצון להישאר בבית ולא לצאת מהחדר. זה היה הרצון להישאר ישן, מכורבל בשמיכת פוך רכה ולבוש בפיג'מה האהובה עליו (של ספיידרמן), עם אוסף הרובוטים שלו. בעולם אידיאלי, הסיבה היחידה להתעורר היא או מילקשייק שוקו-וניל עם פצפוצים, או נסיעה ללונה פארק, או פרק של צבי הנינג'ה (או ספיידרמן). כמעט כל דבר אחר פשוט לא היה שווה את הטירחה שבלצאת מהמיטה.
והנה, בכל זאת הוא היה כאן. הרדיו ניגן ג'אז עגמומי ומדכא, כי אבא שלו אהב את המוזיקה הזאת יותר מהכל ותמיד טען שהיא מתוחכמת ושבלייק יבין כשהוא יגדל. אבל זה רק הכניס אותו לאווירה המלנכולית והאפורה הזאת וגרם לו להתמרמר אפילו יותר. כל מה שהיה חסר עכשיו זאת איזו סיגריה עם עננת עשן עבה ומצחינה ואיזה כובע בלשים. הוא נאנח בכבדות.
אמא שלו תמיד צחקה עליו כי הוא לקח הכל קשה מידי. מצד שני, אניטה תמיד כעסה עליו כי הוא לא לקח שום דבר ברצינות – ככה שבלייק הניח שהאישיות שלו נמצאת במקום סביר באמצע והרגיעה אותו המחשבה שיש לו מספיק שנים להתלבט בקשר לזה בכל מקרה.
"אנחנו חייבים לעשות את זה?" הוא שאל שוב, מנסה להשלים עם העובדה שהוא יקבל את אותה התשובה. וכמובן,
"כן, בלייק, כמה פעמים עוד נצטרך לחזור על זה? תומאס זקוק למשפחה. תהיה נחמד אליו." אמא שלו ניסתה להסביר לו שוב, ברכות המתנצלת האופיינית שלה.
"תומאס זקוק למשפחה, תהיה נחמד אליו, נה נה נה" הוא חזר אחריה בטון מלגלג.
"בלייק!" אבא שלו התחיל לכעוס ובלייק השתתק מיד.
"אני פשוט חושב שזה מטופש, לא הכרחי ולא מעניינינו בלאו הכי." בלייק פשוט הניח שאם הוא יענה תשובה שמנוסחת בצורה מרוהטת המבוגרים יתחילו לקחת את דעתו ברצינות. זה עבד עם אניטה, בכל מקרה. אבל לשכנע את אניטה בדברים אף פעם לא היה אתגר מיוחד, זה כאילו בכלל לא עניין אותה מה הוא חושב מלכתחילה. רוב השיחות שלו עם מבוגרים היו דיבורים שלו לעצמו כשהמבוגרים מעמידים פנים שהם מקשיבים ומהנהנים פעם בכמה זמן.
"בלייק, אני ואמא שלך לקחנו החלטה. ככל שתשלים עם ההחלטה הזאת מהר יותר, ככה המצב יהיה יותר קל. הוא בכל מקרה לא קל לאף אחד מאיתנו."
בלייק השתתק וחזר לבהות בחלון. "אני שונא את המוזיקה הזאת." הוא רטן לעצמו בשקט. "מתי נגיע? משעמם לי." הוא בהה ברגל שלו שרעדה בעצבנות.
אמא שלו נאנחה בתסכול, "עוד מעט נגיע, בלייק."
"מתי זה עוד מעט?"
"בעוד רבע שעה."
"כבר עברה רבע שעה?" טוב – כשהוא שאל את זה, אז זה בהחלט הרגיש כאילו עברה רבע שעה. אולי אפילו יותר מפעם אחת. אבל אופס, עברו שלוש דקות. קורה.
"בלייק." אבא שלו הזהיר אותו. בלייק בהה ברצפה ולא הגיב.
ואז עברה רבע שעה של נסיעה שקטה מאוד.
בלייק העביר אותה בבהייה בנופים רצים מבעד לחלון וחלומות בהקיץ. זה לא קורה. למה זה קורה. למה זה חייב לקרות.
"כשנחזור הביתה אני אקנה לך את הרובוט שרצית." אלי חייכה חיוך נעים.
בלייק התעורר כמעט בבת אחת, "הגענו?!" הוא שאל כלא מאמין – זאת הייתה הרבע שעה הארוכה ביותר שהוא חווה אי פעם. "הרובוט הכחול עם האורות הירוקים?!"
"כן." אלי הניחה את היד על הכתף שלו במחווה אימהית.
זאת הייתה הפעם הראשונה באותו יום שיצא לו לחייך.
לרגע הוא כמעט שכח איפה הם נמצאים ולמה הם היו שם.
***
תגובות (0)