המירוץ אל אור הזרקורים – פרק 2 (-לא- על 1D!)

היה נדמה שהזמן לא זז בבית הספר.
עד הפסקת הצהריים היה נדמה לאלכס שעבר יום שלם.
"למה לעזאזל אנחנו עדיין כאן?" היא שאלה בייאוש כשהתיישבו בקפיטריה במקום הקבוע שלהם.
"כי אנחנו חייבים," השיב ג'ון והתיישב מולה.
"ועדיין זה מייאש," אמרה צ'לסי, חברתה הכי טובה של אלכס.
"אני יודע, אבל תסתכלו על הצד החיובי," הוא חייך.
"יש פה צד חיובי?" שאלה צ'לסי.
"אני לא רואה צד חיובי," אלכס מלמלה והרחיקה מעליה את מגש האוכל שלה.
"אבל אני רואה," ג'ון חייך.
"אז…?" צ'לסי הביטה בו בשאלה.
"החיובי הוא שבסוף השליש הזה אני גומר תיכון!" הוא חייך חיוך מרוצה.
"יופי,"
"תודה שאתה מבאס אותנו." אלכס מלמלה.
"בבקשה,"
"היי ג'ון?" צ'לסי הביטה בו בשאלה.
"כן…?"
"סתום את הפה,"
"מה? מה כבר עשיתי?" הוא נראה משועשע.
"אתה קיים," השיבה אלכס.
"אאוץ', נעלבתי!" הוא מחה והביט בנערות שצחקקו, עליו.
"טוב, נראה כמה זה יצחיק אתכן כשתלכו -ברגל- ממקום למקום ובלי האוטו שלי!"
"אני גם ככה לא משתמשת באוטו שלך," צ'לסי הוציאה לו לשון.
"יופי, תודה לך גברת אני-עם-ממוצע-ציונים-מושלם-אז-ההורים-שלי-אוהבים-אותי-אז-הם-קנו-לי אוטו," אלכס מלמלה. בתסכול.
כן, לצ'לסי היתה מכונית, גם לג'ון. ורק היא עוד הייתה תקועה עם הטסט האידיוטי הזה.
"זאת אשמתך," השיבה צ'לסי.
"כן, אסור היה לך להתווכח עם הטסטר," ג'ון חיזק את דבריה.
"אני התכוונתי ללימודים," צ'לסי מלמלה.
"אה," ג'ון היה נבוך לרגע ואז אמר: "בסדר, אז אסור היה לך להתווכח עם כל המורים!"
"אויש, שתוק ג'ון," אלכס מלמלה והרימה את מבטה כדי לנעוץ מבט כועס בג'ון, אבל במקום זה עיניה הורמו מעט גבוה יותר, והבחינו במישהו אחר.
ולא סתם מישהו אחר- בו.
סתם עומד בכניסה לקפיטרייה.