המירוץ אל אור הזרקורים – פרק 1

"אלכס!"
לא שוב… לא להתעורר…
החלום היה נעים כל כך… כל כך קרוב…
"אלכסנדרה!"
רק לא השם המלא שלה…
החלום החל להתפוגג אבל תחושת החמימות השתקעה בתוכה. היא הייתה שם, על הבמה, באור הזרקורים. איתו.
אבל עכשיו התחושה נעלמה לגמרי כשראתה את אימה בפתח הדלת.
"שבע וחצי, את לא חושבת שהגיע הזמן שתקומי?" היא הביטה בה במבט זועף. "באמת, לפעמים הייתי מקווה שתתחילי להידמות קצת יותר לאחותך,"
כן, בטח, היא חשבה כשאימה יצאה מהחדר.
"כאילו שזה יקרה," היא מלמלה ופתחה את דלת הארון שלה.
הארון שלה היה מבולגן ומלא עד אפס מקום, בעיקר בשטויות שבכלל לא הזכירו בגדים.
מלמטה היא שמעה את אחותה מתארגנת. אחותה הייתה ילדה המושלמת: החכמה, המקסימה, זאת שהמורים מעריצים. לאלכס היא רק עשתה כאב ראש.
היא בחרה חולצת-טי זרוקה ומכנסי ג'ינס כהים והלכה לצחצח את שיניה.
כשירדה למטה היה מונח פתק על המקרר: "תשתדלי לא לאחר לשם שינוי." כתבה אחותה בכתב יד מסודר ונקי.
"תשתדלי להידרס בדרך לבית הספר," היא מלמלה ברוגז, חטפה חטיף אנרגיה מהמגירה המתאימה ויצאה אל החצר, שם כבר חיכה לה ג'ון.
"היי!" היא קראה ופתחה את דלת המכונית. ג'ון חייך אליה מבעד להגה.
אז מה שהוא בן 18 והיא בת 16? זה לא הפריע לאף אחד מהם.
"אז מה עשית אתמול שלא ענית לטלפון? לא, תני לי לנחש," הוא חייך והביט בכביש ולא בה בזמן שנהג ואמר: "שוב הלכת למוסך,"
היא הנהנה.
במוסך היא הייתה מתאמנת עם גיטרת הבס שלה, וזה מה שעשתה אתמול, במקום ללמוד למבחן שלהם.
"אני בכלל לא מבינה בשביל מה צריך את המבחן הזה אם בשבוע הבא יש לנו מתכונת," היא התלוננה וסרקה את ג'ונתן: עדיין אותו שיער שחור ומבריק, אותן עיניים כחולות שמלאות בשובבות, ואותו חיוך קל ומתנשא בזווית הפה.
הוא הבחין במבטה וחייך אליה.
"נהנית מהנוף?" הוא שאל בצחוק.
היא נשענה לאחור וחייכה אליו.
"מאוד," הודתה.
ג'ון צחק ומיהר אל בית הספר. הם נכנסו בשערים בצלצול ולשניהם היה המון מזל.
"נתראה אחר-כך," ג'ון אמר, תלה את התיק על כתפו ורץ לכיתה שלו.
אלכס לעומת זאת לקחה את זמן. ממילא היא מאחרת והמורה המעצבן להיסטוריה לא סובל אותה, בשביל מה למהר?
היא חייכה כשנזכרה בחלום שחלמה ורצה להתיישב עכשיו על הדשא של בית הספר ולהירדם, לחלום שוב, אבל היא ידעה שאין לה סיכוי.
עדיף שלא תשקע בחלומות.